תשליך

במדרש תנחומא (וירא, כב) מסופר, שבשעה שהלכו אברהם ויצחק לעקדה, ניסה השטן לעצור בעדם, וזימן להם נהר שנכנסו בו עד צווארם. לפיכך הולכים אנו לנהר בראש-השנה, כדי להזכיר זכות אברהם ועקדת יצחק. כמו-כן נאמר, שהמים רומזים למידת החסד, שאותה עלינו לעורר היום. וכן הוזכר בספרים הפסוק בספר נחמיה (ח,א-ב): "ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים... ביום אחד לחודש השביעי". הזכירו בזה גם את מאמר חז"ל (הוריות יא,א): "אין מושחין את המלכים אלא על המעיין", בעניין יום ההכתרה - ראש-השנה. נוהגים ללכת ביום הראשון של ראש-השנה, אחרי תפילת מנחה ולפני השקיעה, אל מחוץ לעיר, לנהר (או לים, מעיין או באר. ובאין-ברירה, אפילו ליד ברז מים פתוח), ומה טוב - לנהר שיש בו דגים, לסימן טוב שלא תשלוט בנו עין הרע, כמו הדגים הסמויים מן העין, ושנפרה ונרבה כדגים. ויש אומרים משום שבני-אדם נמשלו (קוהלת ט,יב) לדגים הנאחזים במצודה. יש מקהילות החסידים הנוהגים לקיים מנהג זה `בין כסה לעשור`, ויש - ביום אמירת הפיוט `שלוש-עשרה מידות` בסליחות. עיקר האמירה היא הפסוקים הרומזים לי"ג מידות הרחמים (מיכה ז,יח-כ): "מי א-ל כמוך... ותשליך במצולות ים כל חטאותם...", ועל שם זה נקרא המעמד `תשליך`. ויש מוסיפים פסוקים ובקשות. בסיום מנערים את שולי הבגדים, ולמנהג חב"ד - שולי הטלית-קטן, "הוא בגד השכינה". משמעות העניין על-פי הקבלה, שמנערים את ה`קליפות` מעל שורש נשמותינו ומשליכים אותן ל"מצולות הים העליון", כעניין השעיר המשתלח ביום-הכיפורים.