לדרוש או להאמין ?

אחד מעיקרי אמונת ישראל הוא - להאמין שמשיח-צדקנו עשוי לבוא בכל עת ולגאלנו ולצפות לביאתו. הגאולה השלמה היא תכלית שלמות עבודת עם-ישראל מיום היותו, בה ייעשה העולם כולו משכן לאור ה` שיתגלה לעתיד-לבוא. לכן תיקנו הנביאים וחז"ל להתפלל שלוש פעמים ביום בתפילת העמידה, ובקטעים רבים אחרים, על הגאולה השלמה ובניין בית-המקדש. כשמתפללים על הגאולה, יש לבקשה באמת, ובה בעת עלינו לתקן את מעשינו ולהוסיף בתורה ובמצוות לזירוז הגאולה, שהרי "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ועל-ידי תשובה ומעשים טובים תבוא הגאולה. עם זה כתב החיד"א, שאפילו אם, חלילה, אין ביד ישראל אלא התקווה והציפייה לגאולה בלבד - ראויים הם לגאולה בשכר זאת. בכל עניין אישי הנוגע לנו איננו מסתפקים בביטחון בה`, אלא מבקשים במפורש שה` ירפא חולים,יברך את השנים וכדומה. אלא שבנושאים אלו צריכה תפילתנו להיות `כרש המבקש בפתח`. אבל במצבים מיוחדים הנוגעים לכלל, על המתפלל להשליך נפשו מנגד לדרוש ולתבוע מהקב"ה ואף כביכול לדבר עמו קשות, כגון אופן בקשת אברהם אבינו על הצלת סדום; בקשת חוני המעגל על הגשם: "איני זז מכאן עד שתרחם על בניך", וכדומה. במיוחד מצאנו זאת בתנ"ך, בתפילות ובפיוטים רבים בדבר גאולת ישראל, בסגנון: "אל תתנו דמי לו", ובזעקה: "עד מתי!". המדרש אומר ברור, שאותם האלפים שנפלו בימי דוד המלך, נפלו "על שלא תבעו את בניין בית-המקדש". ואכן ראינו, שגדולי ישראל נהגו לבקש את הגאולה בלשון תביעה ודרישה, עד כדי מסירות-נפש ממש.