אבלות בספירת העומר

1. ראשית עלינו לדעת שהחובה לקיום צוויי התורה והוראות חכמינו זכרונם לברכה,היא גם אם אין שכלנו הדל מבין טעמם,  וכבר מראשית היותינו לעם, זכינו בקבלת התורה בגלל שבשונה מכל אומה ולשון , אנו הקדמנו את ה"נעשה" ל"נשמע", דהיינו שבבסיס הקשר של העם לתורה ומצוותיה והוראות חכמינו הוא: הקיום ! ורק אח"כ אם יש ביכולתנו גם להבין, נעשה זאת, ואף אם לא נתפס הדבר הייטב בשכלנו, גם אז לא משום כך למנע מלקיים האמור.

ולאחר הקדמה זו , אנסה למצוא כמה נקודות שיבארו מדוע העצימו את האסון שקרה לנו לפני כאלפיים שנה בפטירת תלמידי רבי עקיבא, נסיון ההסבר אינו הסיבה הבלעדית כאמור, לקיום הוראת חכמינו למעט בעניני שמחה בימים אלו, ומטרתו היא רק לקרב את הדברים אל שכלנו עד כמה שאפשר. האבידה שהתהוותה בעם ישראל בעקבות פטירת תלמידי רבי עקיבא, אותו החור שנפער בקרקע הלאום כתוצאה מעקירת הגזעים והענפים שהיו אולי המרכזיים והחיוניים בכרם בית ישראל, לא במהרה יתמלא. אנו אבלים על החיסרון שקיים עד היום ברוח ישראל, בתורתו ותרבותו, כתוצאה ממות אותם תלמידים בטרם עת, רבי עקיבא נחשב כעמוד היצירה של תורה שבעל פה, לו זכינו והתלמידים היו מגיעים להוראה, והיו באים לידי ביטוי ממצה בתורת רבם והופכים למלמדים בעצמם, מסתבר להניח שצביונינו הרוחני של עמנו היה מושבח ללא היכר, היעלמות שיכבה שלמה של תלמידים מנוף היצירה, משולה למגיפה המחסלת את כל ההנהגה של העם, אין אנו מתאבלים אפוא רק על המוות הפיזי של תלמידי ר' עקיבא, אנו אבלים על החלל הרוחני העצום שנוצר בגדיעתם טרם נתינת פירות.

יתירה מכך, אין ענין אבילות זו זכרון בעלמא למה שאירע בעבר, אלא, כל מקום שתיקנו לנו חז"ל ימים מיוחדים עבור איזה אירוע בין לטוב ובין למוטב, הרי זה מחמת הלימוד והלקח שיש בהם גם עבורינו, וכן כבר יסד המורה הגדול הרמב"ם בלשונו הזהב בריש פ"ה מהל' תעניות: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב וכו'". עכ"ל. זוהי התגובה שנדרשת מהיהודי הנאמן לה' ותורתו לתקנת התעניות ע"י חז"ל, מבין הוא שיש בזה זכרון למעשיו הרעים גם אלפי שנה אחרי זמן התקנה, ולכן הוטל עלינו לחקור על מהות התקנה של ימי הספירה, כדי לראות ולדעת מה זה ועל מה זה?

הרבי מליובאוויטש מסביר באחת משיחותיו, שהסיבה להנהגה המיוחדת לימי ספה"ע, היא, האבילות על תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זה לזה, כלומר, על חסרון באהבת ישראל, חיסרון זה לצערנו ממשיך ללוות אותנו גם בימים אלו, ולכן שומא עלינו להתבונן בתוצאות שהובילה אותה הנהגה בלתי רצויה, ולהסיק מכך על השינוי שצריך להתחולל בנו, ועל הצורך להוסיף ולהרבות עוד יותר באהבת ישראל, ובפרט על יסוד הוראת רבי עקיבא שהציווי ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, אי אפשר לחוש את הנזק שאי נהיגת הכבוד זה לזה גורמת, אלא כאשר אנו חשים את ההפסד האישי שיש לכל אחד כתוצאה מכך, כמו שעליו להימנע מעניני שמחה וכו', וכפי שאמר שם הרבי: שכאשר יהודי בימי הספירה יודע שעליו להימנע מלברך ברכת שהחיינו, ולהמנע מעריכת שמחת נישואין למרות גודל הענין של קיום מצות הנישואין,  וכל זה בגלל המאורע שנגרם כתוצאה מכך שלא נהגו כבוד זה לזה, מבין הוא עד כמה חמור הדבר ועד כמה שיש להזהר מענין זה מעתה ואילך" (ראה שערי המועדים ספירת העומר סימן לט).

2. 1.אין לעשות ריקודים ומחולות בימי ספירת העומר.

2.אסור לנגן בכלי זמר וכן אסור לשמוע בימים אלו ניגוני כלי זמר, אפילו המושמעים מתוך קלטות או דיסקים.

3. יש שהתירו לשמוע קטעי חזנות כיון שאינה בגדר ריקודים ומחולות. ויש שכתבו שאין ראוי לשמוע אך גם לדעתם מעיקר הדין מותר.

4. יש שהתירו לשמוע שירים שקטים אף עם מוזיקה קלה היות ואינם בכלל "ריקודים ומחולות", ויש שכתבו שאין ראוי להתיר כל אופן של שמיעת כלי נגינה.

5. שירה בפה ללא ליווי כלי זמר, שהיא דרך הודאה להקב"ה, מותרת לכל הדעות ואף בציבור, אך בלבד שלא יעשו ריקודים ומחולות ולא ישירו שירים קצביים המעוררים לריקוד ומחול, וליחיד מותר גם זה.

6. לצורך פרנסה מותר ללמד נגינה בכלי זמר.

7. הכנסת ספר תורה מותרת גם בכלי זמר, כנהוג.

מקורות:

1. שו"ע אדה"ז סי' תצג, סוס"א.

2. אגרות משה או"ח ח"א סי' קסו. וח"ד סי' כא. מנחת יצחק ח"א סי' קיא ועוד. יחווה דעת ח"ו סי' לד.

3. הליכות שלמה פסח פי"ד הערה 11. קונטרס וספרתם לכם (סנדר) עמ' ח-ט. 

4. שו"ת שואלין ודורשין ח"ד, סי' לח. אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קלז.

5. יחווה דעת הנ"ל. מועדי קודש שבועות פי"ד , לב. ספר בין פסח לשבועות פט"ו ס"ה בשם הגרש"ז אויערבך. לגבי שירה בפה ליחיד: פסק"ת סי' תצ"ג הערה 36.

6.שו"ת אג"מ ח"ג סי' פ"ז ועוד רבים.

7. בין פסח לשבועות עמ' רפו. וראה ספר השיחות הרבי מליובאוויטש שנת ה'תשנ"א ח"ב עמ' 534.