דבר והיפוכו

שאלה מצוינת אם נתבונן בהלך הרוח היהודי, נוכל לשאול שאלה דומה: מצד אחד יהודי מצווה להאמין שהכול מגיע ממנו יתברך, ומצד שני הוא נדרש לעשות פעולות טבעיות – להרים טלפון, לכתוב מייל, לחרוש, לזרוע – כדי שדברים יזוזו בפועל, שזה סותר לכאורה, כי אם הכול מגיע ממנו יתברך – מה תועיל העשייה הגשמית, הרי בסופו של דבר הוא גוזר מה יקרה ומה לא והכול לגמרי תלוי בו! דוגמא נוספת לקונפליקט: מצד אחד יהודי שעובד את ה` כדבעי מגיע להכרה שכל העולם הוא אפס מוחלט ואין דבר מלבדו יתברך, ומצד שני מיד לאחר מכן הוא נדרש לקיום מצוות מעשיות, ככריכת רצועות של בהמה על זרועו והתעטפות בבגד בן 4 כנפות עם חוטי צמר משתלשלים, שזה עומד לכאורה בסתירה להכרה שאין עוד מלבדו, וגם התפילין והציצית לכאורה אינם קיימים באמת?! לאמתו של דבר אין כאן כל סתירה, אדרבה הדברים משלימים זה את זה: תכלית הכוונה שבשבילה ברא הקב"ה את העולם שלנו היא משום שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, כלומר: הקב"ה הוא וודאי נעלה באין ערוך ואין לו כל תוספת בשלמות האישית כתוצאה מבריאת העולם, אך התאווה שהוא נתאווה היא תאווה משונה למדי: לקחת עולם נמוך ואפסי, ולהפוך אותו לקדושה. כל מערכת החיים של יהודי מובילה לכיוון הזה: כשאתה קם בבוקר, לאחר שינה גשמית עריבה ומתוקה, הדבר הראשון שתעשה הוא לזכור את הקב"ה באמירת מודה אני, לאחר מכן כשאתה הולך לשתות כוס קפה (או שוקו...), טרם שתיית המשקה הטעים והמגושם עליך להזכיר שוב את הקב"ה, כשאתה מקבל משכורת אתה נדרש דבר ראשון להפריש מעשר לצדקה, כל הדברים הללו הם דוגמאות לשילוב בין רוחני לגשמי ובין האמת האמיתית לפעולה הנדרשת והמצופה, כאילו אומר לך הקב"ה: הלך על החבל הדק שבין הרוחני לגשמי, בכל דבר גשמי תכניס רוחני, וכל דבר רוחני תקשר לגשמי, אל תנסה להישאר עם הרוחניות בלבד, כשם שאינך יכול להסתפק בגשמיות בלבד. זו המטרה והתכלית של העולם – ליצור חיבור בין הרוחני לגשמי, כך ששניהם יחד הופכים לחפצא אחת שמבטאת את עצמותו ומהותו האמיתית של הקב"ה, שהיא נעלית גם מהגשמי וגם מהרוחני, ובכוחה הגשמי והרוחני יכולים להתאחד. משום כך, אם יהודי יסתפק בהכרה שהקב"ה הוא נעלה ולא יקיים מצוות מעשיות, הוא לא ממלא את השליחות והמטרה שלשמה הוא נברא, למרות שהתובנות שלו בהחלט יש להן על מה להסתמך, וכמו כן יהודי שישב בחיבוק ידיים ויאמין שהקב"ה כבר יפעל עבורו את העניינים, כי הרי הוא זה שעושה הכול – חוטא למטרה, שהיא השתדלות גשמית בד בבד ובמקביל לאמונה בכוח עליון. למה? ככה, כך נתאוויתי! אם ניקח את הנרטיב הזה וננסה להקביל אותו לעניין הציפייה לגאולה ובד בבד המשך החיים התקינים, נגלה שהנוסחא עובדת גם כאן מצוין: מצד אחד יהודי נדרש כחלק ממערכת החוקים שהוא קיבל מהקב"ה להאמין שמשיח הולך לבוא בכל רגע, מאידך הוא אמור בד בבד להמשיך לחיות את כל חייו בצורה שגרתית למדי, כאילו אין לו בעולמו אלא ד` אמות של אוכל שתיה ושינה ושאר תאוות העולם. השילוב הזה של שני הדברים יחד זוהי הדרישה של הקב"ה מיהודי: חבר בין הדברים, למרות שבמבט שטחי נראה לך שהם סותרים – זוהי תכלית הכוונה, לחיות באמונה בביאת המשיח ובד בבד בעשייה גשמית וחומרית תמידית, ולהכניס את האמונה בתוך הדברים הגשמיים. כל זה ביחס לעיסוק בחיי היום יום שאינם בתור הכנה לגאולה. כאשר מדובר על המשך העיסוק בעניינים גשמיים בתור הכנה לגאולה, הדברים מקבלים מימד ורובד נוסף: הגאולה האמיתית והשלימה מגיעה כתוצאה ממעשינו ועבודתנו בזמן הגלות, אם כן בזה שיהודי ממשיך לעבוד עבודתו בעולם הזה הגשמי הרי בזה גופא הוא מזרז את ביאת הגאולה, מה שאין כן אם יעצור ויאמר: הגאולה צריכה לבוא ממילא ומה לי לעבוד – הרי זה בדוגמת אותו יהודי שישב בחיבוק ידיים והאמין שהפרנסה תבוא אליו מאליה, מהקב"ה הזן ומפרנס את הכול. יתירה מזו: כל עניין הגאולה הוא לא שפתאום יפול עלינו מהשמיים משהו חדש שלא היה קודם, אלא שאותו עולם גשמי שהיה קודם תתגלה המציאות האמיתית שבו שהוא אלוקות, אם כן אין כל סתירה בין אמונה מוחשית בביאת משיח ותכנון ובניית בניינים וחזון עתידי, משום שאדרבא, זה גופא גאולה: לקחת גשמיות ולגלות את האמת הפנימית שבה שהיא עצמותו ומהותו של הקב"ה, שזה מה שיקרה בגאולה יוצא אם כן שהעבודה המביאה לגאולה והגאולה עצמה חד הן: גילוי מציאותו האמיתית של העולם – מלשון העלם והסתר – והסרת הכיסוי המכסה על האמת האלוקית שאין עוד מלבדו, ובזה עצמו שאנו ממשיכים עבודתנו כרגיל אנו מגלים שהקב"ה ואלוקות אינם דברים משתנים וברי חלוף, אלא האמת הייתה ונשארה אותה אמת, יש רק מציאות אחת בעולם – אלוקות, והגשמיות – זה גם אלוקות, וזה שמתעסקים בגשמיות זה לא סתירה לרוחניות ולגאולה, משום שאדרבה – זו גאולה!!!