סוד הנשמה חלק ב’ מאמר ג’ - איפה הקב"ה?

המגיד ממזריץ`, תלמידו וממלא מקומו של הבעל שם טוב, ראה פעם ילד קטן בוכה. הוא שאל אותו מפני מה הוא בוכה, והילד ענה כי שיחק עם הילדים במשחק מחבואים, והילדים הפסיקו לחפש אותו. ענה לו המגיד שלא יבכה, כיוון שלקב"ה יש תלונה דומה, הוא מתחבא מאיתנו ואנחנו הפסקנו לחפש אותו...
אחרי שבפעם הקודמת הסברנו שהקב"ה נמצא בכל מקום נשאלת עכשיו שאלה מתבקשת, אם הוא בכל מקום אז מדוע אנו לא רואים אותו ?
לפני שנענה על התשובה, נחזור על ההסבר מפעם שעברה ונעמיק בו קצת יותר.
בפעם הקודמת הסברנו כי העולם נברא ב"דבר ה`" הוא אמר וכתוצאה מזה ויהי (נברא העולם). הדגשנו את העובדה שבריאה יש מאין מחייבת שהבריאה תתחדש כל רגע, כיוון שהיש בטבעו יחזור להיות אין אלא אם כן יבַרֵא כל רגע מחדש, ממילא הקב"ה נמצא בכל מקום כיוון שהוא הכח של כל נברא וללא כח זה הבריאה לא הייתה מתקיימת.
בנוסף, השתמשנו במשל הדיבור כדי להדגיש את היחס בין הקב"ה והנבראים, כאשר הנקודה הייתה שאנחנו לא תופסים אצלו מקום. איתנו או בלעדינו, הוא נשאר אותו דבר, בריאת העולם לא פעלה בו שום שינוי, כשם שהדיבור שאנו מדברים לא מחסיר משלימות הנפש שלנו.
נוסיף עכשיו עוד עניין במשל זה.
ישנו עניין נוסף בדיבור כפי שהוא אצל האדם, אך אינו כך אצל הקב"ה.
באדם אחרי שהדיבור יוצא ממנו, אז הדיבור הופך להיות נפרד, הוא כבר לא חלק מהנפש, הוא כבר לא כלול התוך האדם, הוא עכשיו מחוץ לאדם.
אצל הקב"ה הרי "לית אתר פנוי מיניה" אין מקום הפנוי ממנו, ולא ייתכן לומר כי הדיבור יוצא ממנו החוצה, ולכן אנו מסבירים כי אצל הקב"ה גם אחרי ש"דיבר" את בריאת העולם אין הכוונה שעכשיו העולם נפרד ממנו, אלא שעדיין העולם כלול בתוכו.
ומה שנדמה לנו שאנחנו כבר מחוצה לו, הוא רק בזווית הראיה שלו, אבל מהצד שלו לא נפרדנו ממנו לעולם ואנחנו עדיין בתוכו כפי שהיה לפני בריאת העולם.
כלומר אצל בן אדם לפני שהוא מדבר, אז הדיבור כבר נמצא אצלו במחשבה או יותר גבוה מזה, הוא נמצא אצלו בתודעה, וכאשר הוא מדבר אז הדיבור יוצא החוצה ומתגלה, אצל הקב"ה לעומת זאת, הדיבור מעולם לא יצא החוצה, הוא היה ונשאר כלול ומיוחד בקב"ה בדיוק כמו קודם בריאת העולם.
הבנה זו עמוקה יותר ממה שהסברנו פעם קודמת. כיוון שאחרי ההסבר הקודם הבנו שאכן הקב"ה נמצא בכל מקום, ואכן החיות שלנו וההתהוות שלנו כל רגע מחדש היא בזכותו, אך, כביכול, לאחר הבריאה אנחנו כבר נפרדים ממנו והוא רק מחיה ומהווה אותנו.
עכשיו לאחר ההסבר הזה, לפיו נשארנו כלולים בתוכו, המשמעות היא הרבה יותר עמוקה, גם עכשיו שאנחנו מרגישים נפרדים מהקב"ה אנחנו מאוחדים איתו כמו קודם הבריאה!
אז אם זה אכן כך, מדוע אין אנו מרגישים זאת ?
אכן כך זה מצידו, מהזווית שלו הדברים באמת נראים כך, אך מהזווית שלנו אנחנו לא רואים את זה. מהזווית שלנו אנחנו רואים צמצומים, אנחנו רואים הסתר והעלם.
מצב זה הוא לא מקרי, כך בחר הקב"ה לברוא את העולם, כך הוא בחר שאנחנו נראה את העולם. אם לא היה הסתר בעולם, אם היינו מרגישים את העובדה שאנו מחוברים אליו וכלולים בו כל הזמן, הקיום שלנו לא היה יכול להיות כפי שהוא היום.
זכות הבחירה
כיום אנו חיים בעולם שלא מגלה את הבורא. אנחנו לא רואים בעיניים איפה הקב"ה נמצא.
אם היינו רואים זאת כל הזמן, או לפחות מבינים או מרגישים זאת, כל רגע ממש, היכן נמצא הקב"ה, אם היינו מרגישים שכל החיות שלנו היא ממנו, אם היינו חשים את החיבור אליו, מה מנתק אותנו ומה מעצים את הקשר, אז היינו נותרים ללא זכות בחירה.
זכות הבחירה נובעת מכך שאין אנו רואים את האמת בעיניים, אנו מבינים אותה ולומדים עליה, ועכשיו יש לנו אפשרות לבחור, ללכת אחרי מה שרואים או אחרי האמונה. אך אם האמונה הייתה מוחשית כמו הראיה, הקיום שלנו היה שונה לחלוטין.
בורא עולם רצה עולם גשמי, עולם בו לא רואים אותו ולא מרגישים אותו, עולם בו יש זכות בחירה, עולם של מבחן. לכן, בבריאת העולם הכניס את אלמנט ההסתר, אף על פי שהוא בכל מקום, הוא הסתיר זאת כדי שלא נוכל להרגיש את זה.
רבי לוי יצחק מברדיטשוב
רבי לוי יצחק נקרא סניגורן של ישראל כיוון שתמיד מצא דרך ללמד זכות על עם ישראל. מסופר שפעם ראו יהודי שתוך כדי תפילה כאשר הוא עוד עם תפילין על הראש ניגש לעגלה שלו והתחיל לתקן את הגלגלים. באו לרבי לוי יצחק ואמרו לו, תראה איך הוא מתנהג, בזמן תפילה הוא מתקן את העגלה. פנה רבי לוי יצחק לשמיים ואמר ריבונו של עולם תראה את הילד שלך אפילו כשהוא עסוק בעגלה הוא מוצא זמן להתפלל.
בכל אופן מסופר שפעם פנה לקב"ה ללמד זכות על עם ישראל ואמר כך, ריבונו של עולם מה אתה רוצה מהבנים שלך, שמת להם את התאוות מול העיניים ואת הגן עדן בספרים. אני מבטיח לך שאם הגן עדן היה מול העיניים והתאוות בספרים הכל היה נראה אחרת..
הבית של הצב
אז יש הסתר או אין הסתר ?
באמת הקב"ה בכל מקום, ומה שלנו נדמה כי יש הסתרים, הוא פשוט כי אנחנו לא מפענחים את התמונה כראוי.
הסתר אמיתי הוא כשעצם אחד מסתיר על עצם שני, אך אם אנו מסבירים שהכל זה הקב"ה אז וודאי שאין הקב"ה יכול להסתיר על הקב"ה. כשם שאם אני מסתיר את הפנים שלי עם הידיים זה לא יהיה נכון לומר שכרגע אי אפשר לראות אותי, שהרי הידיים זה לא פחות אני מהפנים.
כך גם כשרואים צב שראשו בפנים, אי אפשר לומר שלא ראינו את הצב.
ולכן גם כשרואים דברים שלכאורה מסתירים על הקב"ה, צריך לדעת שזה עצמו חלק מהקב"ה.

צמצומים רבים ועצומים מינים ממינים שונים
כדי שאכן נרגיש שיש הסתר והעלם ואכן תהיה לנו זכות הבחירה, בורא עולם יצר מערכת של צמצומים רבים, כך שלא נרגיש שהוא פה איתנו כל הזמן.
כחלק ממערכת זו, נוצר צמצום כל כך גדול עד כדי כך שישנם נבראים שלא מרגישים ולא מודעים למקור שלהם.
הם גם מקבלים חיות מהבורא אך מקבלים אותה בבחינת אחוריים ולא בבחינת פנים.
פנים ואחוריים
כאשר נותנים מתנה לחבר אהוב נותנים לו אותה בבחינת פנים, מסתכלים לו בפנים ונותנים אותה מכל הלב.
לעומת זאת, כאשר נותנים למישהו ששונאים נותנים לו בבחינת אחוריים, זורקים לו את זה מאחורי הגב ומשתדלים שלא להסתכל עליו כלל. (כפי שמשלמים דו"ח במשטרה, מחכים ליום האחרון וזורקים את הכסף לפקיד ללא שום מילת חיבה והערכה...)
גם הקליפות, הדברים הטמאים, מקבלים את חיותם מהבורא אלא שמקבלים בבחינת אחוריים, ללא רצון אמיתי.
כתוצאה מכך, החיות שהם מקבלים אינה החיות הפנימית של הבורא אלא החיצונית, ולכן אינה מתלבשת בקליפות בפנימיות, אלא מקיפה עליהם מלמעלה.
מצב זה מוגדר כ"גלות".
הקליפה מקבלת חיות מהבורא אך החיות לא חודרת אליה בפנימיות וממילא היא מרגישה נפרדת מהבורא.
יתירה מזו, לא רק שהיא לא מרגישה שהיא צריכה להתבטל לבורא, אלא שהיא מרגישה למעלה מהבורא, שהיא בכלל לא צריכה אותו, היא יכולה להסתדר בלעדיו. מבחינתה השאלה היא הפוכה, איך הוא יסתדר בלעדי...
גסות הרוח שקולה לעבודה זרה
בתפיסת העולם של עובדי עבודה זרה ישנן כמה דרגות. ישנם הטוענים כי אין בורא לעולם, והפסלים או כוחות הטבע הם בעלי הבית ולכן צריך להשתחוות אליהם.
אך ישנם כאלו הטוענים כי יש בורא לעולם, אלא שהוא השאיר את "המפתחות" למישהו אחר, למשרתים שלו. הוא כבר לא זה שמנהל את העניינים, ממילא אין צורך לדבר ישירות איתו, עדיף לדבר עם המשרתים שלו.
יש כאלה שאומרים כי המשרתים זה פסלים, ויש כאלה שמתייחסים לשמש לירח ובכלל לגרמי הטבע ולחוקי הטבע כמשרתים של הקב"ה. משרתים בעלי זכות בחירה, בעלי מציאות עצמאית וממילא גם הם יכולים להחליט ולקבוע מה יהיה כאן בעולם, ולכן כדאי ורצוי להשתחוות אליהם.
לא צריך להיות עובד עבודה זרה שממש משתחווה לפסל כדי לטעון טענה זו.
גם כאשר טוענים שאמנם יש בורא, אך אני לא צריך אותו, אני מסתדר גם בלעדיו. כשטוענים שכחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה, שההצלחה שלי היא בזכותי, במובן מסוים גם זה סוג של עבודה זרה, שהרי הטענה היא זהה. הקב"ה הוא לא בעל הבית הבלעדי, יש עוד גורמים משפיעים.
סיפור אמיתי
עופר (שם בדוי) התעניין ברוחניות ותרגל בארץ מדיטציות מסוגים שונים עד שהחליט כי הוא רוצה לטוס להודו, להתנתק מהעולם לחיות במנזר ולתרגל מדיטציה.
לפני הטיסה פגש את סבא שלו שנתן לו תפילין וספר תהילים, "אני יודע שאתה לא כל כך מחובר לזה כרגע, אך אני מבקש שתיקח את זה, שתמיד יהיה איתך", ואכן כך היה.
הוא הגיע למנזר שבו מתרגלים את המדיטציה יומם ולילה, והצטרף כתלמיד מן המניין.
אחד הכללים במנזר היה שכשמגיעים צריך להתנתק מהעבר. לכן את התיק, יחד עם כל החפצים והבגדים השאיר למטה במרתף, לבש את בגדי המנזר והצטרף לחבורה.
במשך כמה חודשים הוא ישב שם וניסה למדוט כמו כולם, אך ללא הצלחה, כל הזמן הרגיש כי משהו חסר.
אמנם הוא הרגיש שלא מצא את שחיפש, אך עדיין נשאר במנזר וחשב שאולי בהמשך ירגיש.
באחד מימי שלהי הקיץ הרגיש כבר מהבוקר כי הוא כבר ממש לא יכול להישאר שם, לא רק שהוא לא מצליח להתרכז, אלא שמהבוקר יש לו מחשבות מאוד מוזרות, הוא נזכר בכל מיני סיפורים מהתנ"ך שלמד בילדותו.
זה כבר היה יותר מדי בשבילו, הוא ניגש למורה (ה"גורו") וסיפר לו את אשר על ליבו.
המורה אמר לו כי לדעתו הבעיה היא שלא התנתק עדיין מהעבר שלו, ושאל אותו היכן החפצים שלו. עופר ענה לו שהם למטה במרתף ושניהם הלכו יחדיו לשם.
כשהגיעו ומצאו את התיק, המורה ביקש מעופר לזרוק את התיק לתוך האח שהיה שם.
עופר נזכר בתפילין ובתהילים. הוא לא ידע מה לעשות, הוא לא רצה לזרוק אותם לאש.
המורה התחיל ללחוץ עליו לזרוק כבר את התיק, והוא התחיל להוציא חפץ חפץ ולזרוק לאש.
עכשיו נשארו רק שני חפצים, התפילין והתהלים. הוא מרים את התהלים ולא יודע מה לעשות, המורה מאחוריו דוחק בו שיזרוק כבר לאש.
הוא מחזיק את התהילים ומתקרב לאש, מנסה לזרוק ולא מצליח, המורה גוער בו שוב, ולבסוף הוא זורק את התהילים לאש. רגע אחרי הוא כבר דוחף את היד פנימה ומוציא אותם החוצה, הוא פותח בעמוד הראשון ומתחיל לקרוא: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת השם חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" תוך כמה דקות הוא כבר היה מחוץ למנזר.
כשהוא הגיע לסביבה בה היו ישראלים אחרי כמה ימים, הוא הבין כי אותו יום בו הרגיש כי הוא כבר לא יכול להישאר שם היה יום כיפור ואותו זמן בו לא יכל להיפרד מהתהילים והתפילין היה זמן תפילת נעילה..
הנקודה היהודית נמצאת בכולנו, היא על שכלית, אנחנו לא מבינים אותה ורוב הזמן גם לא מרגישים אותה. בזמן של ניסיון על האמונה, ניסיון קיצוני בו אנו נדרשים להחליט האם אנחנו יהודים או לא, האם אנחנו שייכים לקב"ה או לא, היא מתגלה. אכאשר היא מתגלית היא מגלה בנו את הכוחות הנעלים ביותר עד כדי מוכנות למסור את הנפש.
לסיכום
אף על פי שאנחנו רואים וחווים את ההסתר האלוקי, הקב"ה נמצא בכל מקום, הוא זה ש"מזיז," את הבריאה. כשאנחנו חיים ללא הכרה זו, כשאנו מתנהגים באופן שסותר להכרה זו, אנחנו בעצם "כופרים" באחדותו של הקב"ה.

הרב נדב כהן - אסנט צפת