מקור הכח האמיתי

"אנה מפניך אברח"
יש להתקרב לעצמיותנו, אומר בעל התניא, לרוות צמאוננו מבאר המים החיים שבתוכנו. בכל אחד ואחת מישראל שוכנת נקודת אלוקות נסתרת, בחינת ה`חכמה` שבנפש. בחינה זו מתעוררת מאליה דוקא בעתות מצוקה, שעה שהאדם נתון חסר אונים בסכנת חיים. אלא שעלינו ללמוד לחדור אליה ולשתות ממימיה גם בימי שיגרה ורגילות ולא רק במצבי `אין ברירה` חס ושלום.
כשנקלע האדם לנסיון הנוגע עד עצם הנפש, אזי נעורה משנתה נקודת עצמיותו. כנגד אור ה` המלובש בה מתבטלות באותה שעה כל הקליפות, נמסות כליל... "רק תן לחיות!`` - "תן להיות מי שאני!`` בחינה זו שבנפש טמון בה כח עצום, המוציא אותנו באחת מתוך עצמנו, ומתגלה התמצית ממעמקי עצם היותנו.
אל מול הכח האין סופי הפורץ ונובע מנקודה זו, מתפוגגות כלא היו חולשות האדם שהורגל בהם, מגבלותיו המסתירות ומכסות על אמיתת היותו. אזי, בנקודת המשבר, תובעים אנו את חיינו בעצמה שלא ידענו על קיומה קודם לכן. לפתע מתברר כי מרבית זמננו טרודים אנו, מבלי משים, ברבדים חיצוניים וטפלים של החיים, וכלל איננו ערים לעובדה כי בקרבנו שוכנת חיות בעלת ערך גדול ומופלא שכזה...
בדרך הטבע, בחיי היום יום איננו ממוקדים בנקודת האלוקות הזו... אפילו מנסים לברוח מפניה... משהו בנו חושש מפני התיקון שלנו... ממאנים להיפרד מכמה "צעצועים" שנקשרנו אליהם קצת יתר על המידה... אלא שאי אפשר לברוח מפני האמת, אפשר רק להפנות אליה עורף... אך לשוא. היא תמיד שם, שוכנת איתנה בנפשנו - נקודת האלוקות הזו. לאן נברח מפניה... כלום אפשר להסתתר מפני עצמנו?
יוקר ניצול הזמן
יש לגייס מאמץ ואומץ, מלמדנו בעל התניא. במקום לנסות לברוח מפני האמת, עלינו להשיב את הפנים (לשון פנימיות) לעברה. לחדול להסתובב לכיוון הנגדי ולהעמיד פנים כאילו אינה קיימת. כי הרי "יודע אדם בנפשו"! - בתוככי פנימיותנו, מתחת לכל ההגנות של אהבת עצמנו האנוכית, נרגש היטב כי אין לאן לברוח... ואם כן, ממילא... כמו דוחק בנו הזמן היקר, לנצלו לעבודת מימוש כשרונותינו, וכמו מכריז ואומר: לא נותר אלא לשוב אל האמת... אל עצמיותנו, ויפה שעה אחת קודם!
נפשנו הצמאה ליוצרה שרויה בעולם המעלים ומחשיך אורה; צרכי הגוף מסתירים על צרכיה; אשר על כן צורך קיומי הוא לנו, נשמות בגופים, לעשות כל אשר לאל ידנו כדי למצוא את הדרך אל ה`ניצוץ בורא בתוך נברא` – `חלק אלוקה ממעל` שבתוכנו.
`מקדח` מסירות הנפש
בעל התניא מדגיש, כי חובת התקרבות האדם אל נקודת האמת שבתוכו, כרוכה בהקרבת ה`אני`: לא אני חשוב, הענין חשוב! - אמיתת ההתבגרות ענינה נטילת אחריות פנימית. שהרי, למשל, כדי להתאחד עם `אמת` ההורות, על האדם לוותר על אנוכיותו ולהקריב את ה`ילדותי` שבו. למסור את נפשו-רצונו הפרטי, למען מה שחשוב באמת. אלא שהאמת הנצחית והקבועה – חמקמקה ובלתי נשלטת. ואילו אנו, שוכני בתי חומר, מטלטלים בין קצוות ובלתי יציבים (מצד תנאי החיים, תנודות הנפש ומצבי הרוח), נתונים תמיד לתהפוכות ושינויים, הנחלקים בכללות לשני סוגי נסיונות: נסיון העושר (יום) ונסיון העוני (לילה).
וכאמור כדי להחדיר את ה`למעלה מהזמן` בתוך הזמן, את הנצחי והיציב בתוך המשתנה והחולף, את המשמעות בתוך הסתמיות – עלינו "לקדוח" אל תוך באר המים החיים שבתוכנו ולרוות צמאוננו ממימיה גם בחיי היום יום ולחסוך בזה מעצמנו, ככל האפשר, מצבי שבר וחוסר-אונים חס ושלום. לשם כך נדרשים אנו לענין מסירות הנפש, הן כדי להתגבר על זחיחות הדעת וגבהות הלב שבנסיון העושר והן כנגד הכיווץ ונפילת הרוח שבנסיון העוני.
עול החתירה לאמת
ומוסיף אדמו"ר הזקן לבאר, כי כדי שיזכור האדם לקבל על עצמו תמיד עול זה של החתירה לאמת במסירות נפש, להתגבר כארי על נטיותיו הטבעיות - נצטוינו לקרות ``שמע ישראל`` פעמיים בכל יום, ביום ובלילה. להבטיח שזכרון זה (ענין מסירות הנפש) יהיה קבוע בליבנו תמיד ממש, יומם ולילה לא ימיש מזכרוננו.
היבטים מתוכנה הפנימי של `קריאת שמע`
"ישראל" הוא שם העצם שבבחינת החכמה שבנפש, אותה נקודת אלוקות שבתוכנו. "שמע (התבונן) ישראל" - זכור את עצם היותך, שהרי זהו מי שאתה באמת. אל תתכחש לעצמך, אל תנסה לברוח, להפנות עורף לאמיתת חייך. אתה יהודי - מעצם מהותך צרובה בך ההודאה על האמת, ומושבע אתה לשרתה. צא מהמחתרת. לכך נועדת. אל תנסה לברוח מיעודך... אין הבריחה מובילה אלא לסכסוך פנימי המותיר את האדם שרוי בחרדות... הזכר לעצמך שוב ושוב כי "לחיות" באמת, פירושו מסירות נפש על קדושת החיים. על כן, הייה שלם עם עצמך במאבקך על משמעות חייך, שהרי האמת - היא היא נקודת עצמותך.
עבודת הנסיונות
מסור את נפשך למען ה`... אלוקינו... ה` אחד. שרת את האמת. תן מעצמך את המיטב והייה האדם שהינך – מלשון `אדמה לעליון`. השלך מעליך את משחקי ה`אגו`, והקליפות שדבקו בך בגללו... אין ממה לפחד. האמת איתך.
אכן, שעה שתוכפים ובאים על האדם נסיונות של עוני בדעת, מצבים בהם הוא חש עצמו מרושש, מרוחק מהאמת וחסר כל כח – כל שמוטל עליו הוא לזכור לעולם, גם ברגעי שפל ומכאוב, כי האמת תמיד איתו! באשר היא היא תמצית הוויתו. אולם, באותה מידה חיוני לדעת, כי גם ברגעי שיא והתעלות, אין להיות `שיכור נצחון`. גם בעתות השראה ותחושת דבקות באמת - נסיונות של עושר בדעת, יש לזכור עד כמה שברירית אחיזתנו בה, וכלל אינה מובנת מאליה... כי האמת היא ה`גיבורה` - לא אתה!
הישמר מפני ישותך המעמידה פנים שהכל - הצלחותיך מחד וכשלונותיך מאידך, תלוי ונזקף לזכותך. כחך אינו אלא הכח האלוקי שטמון בך, התחבר אליו.
החירות האמיתית
וכשאתה באמת מי שהינך - אדם המכהן בקודש, מרגיש את כח האמת הפנימית וניזון ממנו, וממאן להיזון מכח חברתי שקרי, שמחוץ לו - אזי `מותר` לך להיות החידוש שהינך! להתמקד בשליחותך בעולם...
ומבואר בחסידות כי שליחות, אין פירושה דוקא משימות גדולות, כי אם התאחדות האדם הפשוטה עם אמיתת כל דבר וענין - `אמת` הזוגיות, ההורות, החברות, וכו` וכו`. וכדברי הרבי מליובאוויטש, נשיא דורנו: "עיקר שביעות רצון האדם בחייו - ההרגש שעושה טוב לאחרים"; כי מה שחשוב באמת היא נתינת האדם לעולם, ולא יניקת ה`אני` ו`האגו`. כך מגיעים לחירות אמיתית – היא החובה והזכות `להיות`... רק `תהיה`!

(מעובד משעורי הרב עפ”י רשימות השומעים)