טוחנים... אותנו לאחר הפסח

הבועה:
הגיע הזמן לנפץ את הבועה ששמה "נאפה לאחר הפסח", ואת הבלון ששמו "מקמח שנטחן לאחר הפסח". שכן כל האוכל לחם לאחר הפסח, בהכרח סומך על המכירה.
החומרה:
הכול מתחיל עם חומרה - שאינה נהוגה בחב"ד- שיש שהחמירו שלא להשאיר ולמכור חמץ ממש בפסח, מהחשש שלא תהא דעתם גמורה בכוונת המכירה, ואז יעברו חלילה על האיסור  החמור של "בל יראה ובל ימצא". מכאן נגרר הדבר לידי כך, שהחלו להקפיד לאכול חמץ שנאפה `לאחר הפסח`, ולא מסתמכים על כך שנמכרו לגוי כדת וכדין,
הטחינה:
בהמשך נודע כי את החיטה לקמח הלבן מרטיבים מעט מים, כדי שתתקלף בקלות אם כן גם בקמח בחשש חמץ. או אז החלו להקפיד על "נאפה  מקמח שנטחן לאחר הפסח".

הגלוטן:
אך ישנו רכיבו עליו לא נתנו המחמירים את הדעת,  זהו ה`גלוטן`.  הרכב  החיטה נחלק לשני חלקים עיקריים: עמילן  וגלוטן. תפקידו של הגלוטן, בין היתר, לסייע לשמרים להטפיח את הבצק. השמרים מתפיחים את הבצק על-ידי שמשחררים גז המנפח את הבצק. אך יש צורך "לכלוא" את הגז בבצק, כדי שלא יתנדף, שכן אז הבצק לא יתנפח.
כאן נכנס לתפקידו הגלוטן, כשהגלוטן נילוש עם המים, יוצר  הוא "רשת" המשמשת כעין מסך החוסם את התנדפות הגז. וכן  מחזיק את אדי המים המתהווים בחלל הבצק, לבל יתאדו עקב הטמפרטורה הגבוהה בזמן האפייה.

הקמח הישראלי:
החיטה הישראלית הינה דלת גלוטן. וכדי שהבצק יתפח כראוי, יש להוסיף לו גלוטן. בכדי להפיק את הגלוטן מהחיטה יש תחילה לטחון את החיטה לקמח > להציף את הקמח במים > לסנן ולהפריד את העמילן > ולייבשו לאבקה. ברגע שבתהליך יש מגע בין המים לקמח בקמח, הרי שהגלוטן עלול להחמיץ. הגלוטן מיובא מחו"ל, ומשווק למאפיות בצורת אבקה המוספת לבצק.

ההכרח:
כיוון שהגלוטן אינו מיוצר בישראל, והמאפיה חייבת להחזיק מלאי  של גלוטן במחסניה, כדי שלא תיתקע באם יחול עיכוב בהגעת האנייה, הרי שבהכרח שכל האוכל לחם, אוכל גלוטן חמץ ששהה במאפיה במהלך הפסח, ואין לו ברירה אלא לסמוך על המכירה לגוי שבוצעה  כדת וכדין.

כיוון שכך, גם אם  על הלחם נרשם באותיות קידוש לבנה "מקמח שנטחן לאחר הפסח" - עדיין הלחם מכיל גלוטן, אשר הינו חמץ שנמכר כדין לגוי בערב פסח. וגם המחמירים, לא יימלטו מלסמוך על המכירה.