מיוחד לכבוד י"ט כסלו - חג הגאולה
0
חגים ומועדים
מקהלת הנשים קטפה את המקום הראשון
איזו מקהלה הייתה מרשימה יותר? התשובה מפורשת בתורה: מקהלת הנשים קטפה את המקום הראשון בקונצרט ים סוף.
מה אמור להיות הנושא העיקרי בדרשה היום? השבת הזו מיוחדת מכל השבתות בשני אירועים חשובים: היא "שבת שירה", בה עם ישראל פרץ בשירה נרגשת על הנס המופלא של קריעת הים והשבת הזו היא גם ט"ו בשבט, ראש השנה לאילן.
על פניו, שבת שירה קודמת, משום ש'תדיר ואינו תדיר, תדיר קודם', ושבת שירה היא תמיד חלק משבת בשלח, בעוד שט"ו בשבט חל ברוב השנים באמצע השבוע. מצד שני, ט"ו בשבט הוא מועד חביב במיוחד וכולנו הצטיידנו מראש במלאי של פירות יבשים – המיובאים ישירות מחוץ לארץ והשתבחה בהם טורקיה...
הדבר הטוב ביותר הוא לנהוג כמנהג יהודים ולקשר את שבת שירה לט"ו בשבט ולגלות כי שניהם מעבירים למעשה את אותו מסר מעצים.
רגע אחרי שעלה עם ישראל מהים וראה את המים חוזרים וסוגרים על פרעה ומרכבותיו – הם פרצו בשירה אדירה של תודה לריבונו של עולם. בתלמוד ירושלמי (פסחים ה,י) מוסברת העובדה שעד עכשיו עם ישראל לא שר. הם לא שרו במכת דם, לא זימרו במכת צפרדע ולא פצחו במחול אפילו בט"ו בניסן בבוקר כשהם יצאו לצמיתות ממצרים. שכן, עד הרגע הזה, הם היו רדופי חרדה. הרי הם ברחו ממצרים למורת רוחו של פרעה ובכל רגע היה יכול לקום ולרדוף אחריהם – כפי שקרה בפועל, ואדם לא מסוגל לשיר כשהוא עמוק בתוך הצרה. משל לאדם שעבר ניתוח קשה בהצלחה, אבל עדיין הוא שוכב עם תחבושות בבית רפואה וברור שהוא עדיין לא רץ לבית הכנסת לברך הגומל.
רק כשהם ראו מול עיניהם את פרעה ומרכבותיו שוקעים במצולות, הם הבינו שזה אמיתי וסופי. "לעולם לא עוד". ואז בצורה ספונטאנית פרצו יחד בשירת "אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בה'".
כאן מספרת התורה כי בעומדם מול הים, נוצרו להן שתי מקהלות: שירת גברים ושירת נשים. בהתחלה, שרו משה והגברים את שירת "אז ישיר", ואחריהם קמה מרים וסחפה את כל הנשים במקהלה משלהן.
איזו מקהלה הייתה מרשימה יותר? התשובה מפורשת בתורה: מקהלת הנשים קטפה את המקום הראשון בקונצרט ים סוף. שכן הגברים הסתפקו בשירה בפה ואילו הנשים הוציאו תופים ופרצו במחול. הן גם שרו, גם רקדו וגם ניגנו. חז"ל ידעו להעריך את שירת הנשים ולכן העניקו לה את הכבוד הראוי: הפטרת הפרשה, "ותשר דבורה", עוסקת בשירת אישה ולא בשירת גבר. ולמרות שישנן שירות גברים בתנ"ך, כמו שירת דוד בתהלים, חז"ל בחרו להנציח בהפטרה דווקא את שירתה של דבורה, כדי להפגין את העוצמה של שירת הנשים מול הים, לעומת שירת הגברים המאופקת.
והשאלה מתבקשת, מה היה באמת מקור העוצמה של שירת הנשים? מדוע הן שרו יותר ברגש מהגברים? הרי בסך הכול כולם חוו את אותם אירועים ויצאו ביחד ממצרים?
[אגב, המפרשים מעלים את השאלה הפיקנטית: האם הגברים שמעו את שירת הנשים וצפו במחול הגברות? במיוחד שהתורה אומרת: "ותען להם מרים", "להם" ולא "להן", כך שנראה לכאורה כי מרים קראה גםלגברים להצטרף אליה לשירה?
ביאור ידוע מובא בילקוט מעם לועז, שבדיוק מהסיבה הזו, מרים ונשות ישראל נטלו את התוף בידיהן, כדי לחפות עם רעש המצלתיים על שירתן וכך לא ישמעו הגברים את שירת הנשים.
בדרך פנימית יותר, מובא בספר "כנפי יונה", לאחד מגדולי המקובלים, רבי מנחם עזריה מפאנו, כי עם ישראל התעלה באותם רגעים לרמת הגילוי האלוקי של ימות המשיח, עד ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן", ולכן לא נלווה כל יצר הרע לשירת הנשים. הייתה זו התפרצות של אהבה טהורה לקב"ה, בלי כל תופעות לוואי של מחשבה זרה].
הרבי מליובאוויטש מוצא יסוד רב משמעות למקור הכוח של שירת הנשים: הן שרו יותר בהתלהבות מהגברים, משום שהן סבלו יותר במצרים. באותם ימים נוראים של גלות, לא היה כל דמיון בין זעקת הנשים לזעקת הגברים - ורק מי שחווה קושי, יודע לשיר.
הגברים עונו בעבודות כפייה בפרך. זה בהחלט לא נעים, אבל גם לא סוף העולם. אפשר לשרוד את זה. הנשים, לעומת זאת, התמודדו עם הצרה הנוראה ביותר שקיימת בעולם: הם ראו את הילדים נעלמים ולא חוזרים. בשעה שהגברים הורחקו מהבית אל מחנות הכפייה, הנשים נשארו בבית ונאלצו לראות מול עיניהן את התרחשות השואה. הקלגסים המצריים באו לביתם, חטפו את התינוקות הרכים והטביעו אותם ביאור, לשם גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".
וכשם שהנשים התמודדו עם כליה גשמית, כך הם נאבקו יום-יום מול איום כליה רוחני. הרי המצרים המיתו את הבנים ביאור – אך החיו את הבנות. הם כמובן לא עשו זאת מתוך רחמים וחמלה, אלא מתוך כוונת זדון של אנשי "ערוות הארץ". הן רצו לגדל את בנות ישראל כחניכות של החינוך המצרי השפל. ועל האימהות היהודיות הוטלה המשימה הנעלה - לגדל בנות כשרות במצרים. לשמור על החינוך הכשר של בנותיהן מול פיתוי הרחוב המצרי. ואין לדעת איזו התמודדות הייתה גדולה יותר: זאת של הבנים או זאת של הבנות.
ולכן הנשים שרו יותר בהתלהבות מול הים, כי קושי ושמחה, הם לא שני הפכים. הם שני צדדים של אותו מטבע. הקושי מוליד שמחה והשמחה היא תוצר של העמידה באתגר. תורת ישראל לא מאמינה בחיים קלים. התורה לא מבטיחה בשומקום חיים של מנוחה וישיבה על החוף עם בקבוק בירה. בדיוק להיפך: על הצדיקים נאמר, "צדיקים אין להם מנוחה". משום שחיי חופש, אינם מייצרים משמעות. רק חיים של יצירה – מייצרים סיבה לחיות אותם.
המסר הזה, בולט בשיחה אחרת של הרבי, העוסקת בקשר שבין האדם והאילן (אותו מציינים בט"ו בשבט). הבה נשים לב לדבר מעניין: החג השמח ביותר בשנה, הוא חג הסוכות. זהו החג היחיד בו אנו אומרים בתפילה "זמן שמחתנו" והתורה עצמה מצווה שלוש פעמים בחג הסוכות את מצוות "ושמחת".
זאת כמובן עובדה תמוהה מאוד, משום שחג הסוכות מסמל לכאורה אירועים פחות חשובים מאשר שני הרגלים האחרים. בעוד שחג הפסח מציין את המאורע המהפכני של יציאת מצרים, חג השבועות הוא היום בו הפכנו לעמו הנבחר של אלוקים, הנה חג הסוכות מציין בסך הכול את ענני הכבוד שליוו אותנו במדבר. זה היה עוד נס בתוך שרשרת ניסים ארוכה שליוותה את עמנו לאורך כל הדורות. ובכל זאת, דווקא חג הסוכות הוא החג השמח ביותר בשנה. מדוע?
המדרש אומר רעיון פשוט, שאוצר בתוכו רעיון משמעותי: חג הסוכות הוא "חג האסיף". הוא רגע סיום השנה החקלאית, כאשר החקלאי מסיים לאסוף את פירות האילן היקרים (לאחר שאסף את התבואה בתחילת הקיץ) ומכניס את כולם למחסנים. וכאשר מסתיימת שנת עבודה בהצלחה – השמחה פורצת מאליה.
באופן פנימי יותר, חג הסוכות מגיע אחרי ראש השנה ויום הכיפורים, בהם כל אחד אסף את כל החלקים הפגומים באישיות שלו ותיקן אותם – ואיפה שיש תיקון ותשובה, שם שורה השמחה.
הרעיון הוא, אם כן, שאין דרך קלה להשיג שמחה. כולנו שואפים לחיים של כיף והנאה, אך המסר של התורה הוא, שהנאה מגיעה רק אחרי עבודה קשה. מי שמחפש קיצורי דרך – מאבד את האושר שבהשלמת המסע.
ט"ו בשבט, נתפס כבר הרבה שנים כ"חג החינוך". ישנם מסרים רבים הקושרים בין ט"ו בשבט לחינוך, משום שהאדם נמשל לאילן וכשם שהאילן תלוי במסירותו של החקלאי, ככה העתיד של הילדים שלנו, תלוי במסירותם של ההורים.
האתגרים העצומים הכרוכים בחינוך, עשויים לגרום לנו להיכנע לילדים ולתת להם לעשות 'מה בראש שלהם'. אנו פשוט מאבדים את הכוח להיאבק. וכאן בא המסר העצום של שירת הנשים ושמחת חג הסוכות ומזכיר: רק מי שמוכן לעבוד קשה – יחווה בסופו של דבר נחת, שמחה והרמוניה משפחתית. מי שמעדיף להזניח את השדה, משום ש'חקלאות עבודה קשה', אינו יודע מהו אושר של קטיף הפירות בסוף הקיץ.
יעזור ה' שנראה כולנו נחת במלאכת גידול הילדים ונזכה גם בקריעת הים הזו, לשיר שירה גדולה לריבונו של עולם, עד שנזכה לצאת עימם לקראת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
על פניו, שבת שירה קודמת, משום ש'תדיר ואינו תדיר, תדיר קודם', ושבת שירה היא תמיד חלק משבת בשלח, בעוד שט"ו בשבט חל ברוב השנים באמצע השבוע. מצד שני, ט"ו בשבט הוא מועד חביב במיוחד וכולנו הצטיידנו מראש במלאי של פירות יבשים – המיובאים ישירות מחוץ לארץ והשתבחה בהם טורקיה...
הדבר הטוב ביותר הוא לנהוג כמנהג יהודים ולקשר את שבת שירה לט"ו בשבט ולגלות כי שניהם מעבירים למעשה את אותו מסר מעצים.
רגע אחרי שעלה עם ישראל מהים וראה את המים חוזרים וסוגרים על פרעה ומרכבותיו – הם פרצו בשירה אדירה של תודה לריבונו של עולם. בתלמוד ירושלמי (פסחים ה,י) מוסברת העובדה שעד עכשיו עם ישראל לא שר. הם לא שרו במכת דם, לא זימרו במכת צפרדע ולא פצחו במחול אפילו בט"ו בניסן בבוקר כשהם יצאו לצמיתות ממצרים. שכן, עד הרגע הזה, הם היו רדופי חרדה. הרי הם ברחו ממצרים למורת רוחו של פרעה ובכל רגע היה יכול לקום ולרדוף אחריהם – כפי שקרה בפועל, ואדם לא מסוגל לשיר כשהוא עמוק בתוך הצרה. משל לאדם שעבר ניתוח קשה בהצלחה, אבל עדיין הוא שוכב עם תחבושות בבית רפואה וברור שהוא עדיין לא רץ לבית הכנסת לברך הגומל.
רק כשהם ראו מול עיניהם את פרעה ומרכבותיו שוקעים במצולות, הם הבינו שזה אמיתי וסופי. "לעולם לא עוד". ואז בצורה ספונטאנית פרצו יחד בשירת "אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בה'".
כאן מספרת התורה כי בעומדם מול הים, נוצרו להן שתי מקהלות: שירת גברים ושירת נשים. בהתחלה, שרו משה והגברים את שירת "אז ישיר", ואחריהם קמה מרים וסחפה את כל הנשים במקהלה משלהן.
איזו מקהלה הייתה מרשימה יותר? התשובה מפורשת בתורה: מקהלת הנשים קטפה את המקום הראשון בקונצרט ים סוף. שכן הגברים הסתפקו בשירה בפה ואילו הנשים הוציאו תופים ופרצו במחול. הן גם שרו, גם רקדו וגם ניגנו. חז"ל ידעו להעריך את שירת הנשים ולכן העניקו לה את הכבוד הראוי: הפטרת הפרשה, "ותשר דבורה", עוסקת בשירת אישה ולא בשירת גבר. ולמרות שישנן שירות גברים בתנ"ך, כמו שירת דוד בתהלים, חז"ל בחרו להנציח בהפטרה דווקא את שירתה של דבורה, כדי להפגין את העוצמה של שירת הנשים מול הים, לעומת שירת הגברים המאופקת.
והשאלה מתבקשת, מה היה באמת מקור העוצמה של שירת הנשים? מדוע הן שרו יותר ברגש מהגברים? הרי בסך הכול כולם חוו את אותם אירועים ויצאו ביחד ממצרים?
[אגב, המפרשים מעלים את השאלה הפיקנטית: האם הגברים שמעו את שירת הנשים וצפו במחול הגברות? במיוחד שהתורה אומרת: "ותען להם מרים", "להם" ולא "להן", כך שנראה לכאורה כי מרים קראה גםלגברים להצטרף אליה לשירה?
ביאור ידוע מובא בילקוט מעם לועז, שבדיוק מהסיבה הזו, מרים ונשות ישראל נטלו את התוף בידיהן, כדי לחפות עם רעש המצלתיים על שירתן וכך לא ישמעו הגברים את שירת הנשים.
בדרך פנימית יותר, מובא בספר "כנפי יונה", לאחד מגדולי המקובלים, רבי מנחם עזריה מפאנו, כי עם ישראל התעלה באותם רגעים לרמת הגילוי האלוקי של ימות המשיח, עד ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן", ולכן לא נלווה כל יצר הרע לשירת הנשים. הייתה זו התפרצות של אהבה טהורה לקב"ה, בלי כל תופעות לוואי של מחשבה זרה].
הרבי מליובאוויטש מוצא יסוד רב משמעות למקור הכוח של שירת הנשים: הן שרו יותר בהתלהבות מהגברים, משום שהן סבלו יותר במצרים. באותם ימים נוראים של גלות, לא היה כל דמיון בין זעקת הנשים לזעקת הגברים - ורק מי שחווה קושי, יודע לשיר.
הגברים עונו בעבודות כפייה בפרך. זה בהחלט לא נעים, אבל גם לא סוף העולם. אפשר לשרוד את זה. הנשים, לעומת זאת, התמודדו עם הצרה הנוראה ביותר שקיימת בעולם: הם ראו את הילדים נעלמים ולא חוזרים. בשעה שהגברים הורחקו מהבית אל מחנות הכפייה, הנשים נשארו בבית ונאלצו לראות מול עיניהן את התרחשות השואה. הקלגסים המצריים באו לביתם, חטפו את התינוקות הרכים והטביעו אותם ביאור, לשם גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".
וכשם שהנשים התמודדו עם כליה גשמית, כך הם נאבקו יום-יום מול איום כליה רוחני. הרי המצרים המיתו את הבנים ביאור – אך החיו את הבנות. הם כמובן לא עשו זאת מתוך רחמים וחמלה, אלא מתוך כוונת זדון של אנשי "ערוות הארץ". הן רצו לגדל את בנות ישראל כחניכות של החינוך המצרי השפל. ועל האימהות היהודיות הוטלה המשימה הנעלה - לגדל בנות כשרות במצרים. לשמור על החינוך הכשר של בנותיהן מול פיתוי הרחוב המצרי. ואין לדעת איזו התמודדות הייתה גדולה יותר: זאת של הבנים או זאת של הבנות.
ולכן הנשים שרו יותר בהתלהבות מול הים, כי קושי ושמחה, הם לא שני הפכים. הם שני צדדים של אותו מטבע. הקושי מוליד שמחה והשמחה היא תוצר של העמידה באתגר. תורת ישראל לא מאמינה בחיים קלים. התורה לא מבטיחה בשומקום חיים של מנוחה וישיבה על החוף עם בקבוק בירה. בדיוק להיפך: על הצדיקים נאמר, "צדיקים אין להם מנוחה". משום שחיי חופש, אינם מייצרים משמעות. רק חיים של יצירה – מייצרים סיבה לחיות אותם.
המסר הזה, בולט בשיחה אחרת של הרבי, העוסקת בקשר שבין האדם והאילן (אותו מציינים בט"ו בשבט). הבה נשים לב לדבר מעניין: החג השמח ביותר בשנה, הוא חג הסוכות. זהו החג היחיד בו אנו אומרים בתפילה "זמן שמחתנו" והתורה עצמה מצווה שלוש פעמים בחג הסוכות את מצוות "ושמחת".
זאת כמובן עובדה תמוהה מאוד, משום שחג הסוכות מסמל לכאורה אירועים פחות חשובים מאשר שני הרגלים האחרים. בעוד שחג הפסח מציין את המאורע המהפכני של יציאת מצרים, חג השבועות הוא היום בו הפכנו לעמו הנבחר של אלוקים, הנה חג הסוכות מציין בסך הכול את ענני הכבוד שליוו אותנו במדבר. זה היה עוד נס בתוך שרשרת ניסים ארוכה שליוותה את עמנו לאורך כל הדורות. ובכל זאת, דווקא חג הסוכות הוא החג השמח ביותר בשנה. מדוע?
המדרש אומר רעיון פשוט, שאוצר בתוכו רעיון משמעותי: חג הסוכות הוא "חג האסיף". הוא רגע סיום השנה החקלאית, כאשר החקלאי מסיים לאסוף את פירות האילן היקרים (לאחר שאסף את התבואה בתחילת הקיץ) ומכניס את כולם למחסנים. וכאשר מסתיימת שנת עבודה בהצלחה – השמחה פורצת מאליה.
באופן פנימי יותר, חג הסוכות מגיע אחרי ראש השנה ויום הכיפורים, בהם כל אחד אסף את כל החלקים הפגומים באישיות שלו ותיקן אותם – ואיפה שיש תיקון ותשובה, שם שורה השמחה.
הרעיון הוא, אם כן, שאין דרך קלה להשיג שמחה. כולנו שואפים לחיים של כיף והנאה, אך המסר של התורה הוא, שהנאה מגיעה רק אחרי עבודה קשה. מי שמחפש קיצורי דרך – מאבד את האושר שבהשלמת המסע.
ט"ו בשבט, נתפס כבר הרבה שנים כ"חג החינוך". ישנם מסרים רבים הקושרים בין ט"ו בשבט לחינוך, משום שהאדם נמשל לאילן וכשם שהאילן תלוי במסירותו של החקלאי, ככה העתיד של הילדים שלנו, תלוי במסירותם של ההורים.
האתגרים העצומים הכרוכים בחינוך, עשויים לגרום לנו להיכנע לילדים ולתת להם לעשות 'מה בראש שלהם'. אנו פשוט מאבדים את הכוח להיאבק. וכאן בא המסר העצום של שירת הנשים ושמחת חג הסוכות ומזכיר: רק מי שמוכן לעבוד קשה – יחווה בסופו של דבר נחת, שמחה והרמוניה משפחתית. מי שמעדיף להזניח את השדה, משום ש'חקלאות עבודה קשה', אינו יודע מהו אושר של קטיף הפירות בסוף הקיץ.
יעזור ה' שנראה כולנו נחת במלאכת גידול הילדים ונזכה גם בקריעת הים הזו, לשיר שירה גדולה לריבונו של עולם, עד שנזכה לצאת עימם לקראת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
תגובות