ויגש - איך לבחור מתנה לאדם יקר?

איך בוחרים מתנה לאדם יקר? נניח שאתם מכבדים אדם מסוים ורוצים לקנות לו מתנה משמעותית - מה תקנו לו? למשל, ילד נוסע לכמה שנים לארצות הברית ואחר כך חוזר ארצה, איזו מתנה יביא לאביו שממתין לו שנים ארוכות?
הכלל החשוב בבחירת מתנה הוא, משהו שהאדם ישמח לקבל אותו. חפץ כלשהו שלא יעבור מיד למחסן, אלא יעמוד לאורך זמן על שולחנו האישי והוא ישמח לעשות בו שימוש. מנגד, השגיאה הגדולה ביותר בבחירת מתנה היא, לקנות חפץ שאין למקבל כל צורך בו. למשל, סלסלת שוקולדים לאדם שלא נוגע בסוכר או ספר דיאטה לאדם ששוקל ארבעים ושתיים קילו...
על רקע ההקדמה הזו, קשה מאוד להבין את שיטת בחירת המתנות של יוסף הצדיק: עשרים ושתיים שנה הוא לא ראה את אביו. יעקב ישב עליו שבעה, אמר עליו קדיש וקיבל תנחומים, והנה מתרחש נס ויוסף קם מן המתים. כעת יוסף שולח לאביו מתנות, בניסיון לשדר איכשהו את האושר וההתרגשות המציפים את ליבו לנוכח חידוש הקשר עם המשפחה.
אולם יוסף בוחר במתנות די עלובות לכאורה, שאינן מבטאות את גודל התשוקה לפגוש שוב את אבא. רש"י כותב: "מצינו בגמרא מגילה: שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו, והמדרש אומר: שלח לו פולים גרוסים". כלומר: יוסף שולח לאבא בקבוק יין מצרי ישן, ושק עם פולי קטניות טחונים.
ואיך לומר, מדובר בשילוב די מעליב: א. זה לא כבוד גדול לקבל בקבוק יין ממצרים. ארץ מצרים לא השתבחה בכרמיה, ובוודאי שיינות מצרים אינם נחשבים כלל ביחס ליינות ארץ ישראל, עליה נאמר: "ארץ חיטה ושעורה וגפן". אפשר להניח שלא על בקבוק היין הזה יערוך יעקב אבינו את הקידוש בליל הסדר והוא יעדיף בקבוק טוב מזיכרון יעקב או מרמת הגולן..
ב. גם הבחירה בפולי קטניות גרוסים כמתנה לאבא, לא ממש ברורה. נכון שארץ מצרים השתבחה ב"פול המצרי" שלה ואנשים עושים ממנו חומוס (ביחד עם שמן זית , פלפל חריף וביצה קשה), אבל עפעס לא כל כך מקובל לשלוח שק קטניות כמתנה יקרה לאבא.
תמורת זאת, הבה ניזכר במתנות שיעקב אבינו עצמו שלח ליוסף, כשהוא שלח את בנימין עם האחים למצרים ורצה לקנות את ליבו של השליט הקפריזי: "קחו לכם מזמרת הארץ, מעט צרי ומעט דבש, נכאות ולוט בוטנים ושקדים".
יעקב אבינו מדגיש: "קחו לכם מזמרת הארץ", כלומר, תחפשו מתנה ייחודית לארץ ישראל שאין כמותה במצרים והוא יופתע לקבל אותה. יעקב ממשיך: "צרי ודבש נכאות ולוט", מיני עשב ייחודיים, מהם מכינים בשמים יקרים (ראו רש"י לז,כה) והם מוכרים לנו מסממני הקטורת ("הצרי והציפורן").
כיצד, אם כן, יוסף אינו משיב לאביו, באותו יחס אוהב ומכבד?
וגם, מדוע הוא שולח לו פולים טחונים? ואם אבא ירצה לאכול אותם שלמים?
 
הרבי מלובאוויטש מוצא כאן מסר מעמיק: המשלוח מיוסף ליעקב לא נוע למטרות תזונה או קולינריה, הוא נועד להשיב את ליבו של יעקב. הוא נועד להרים אותו ממיטת האבלים עליה שכב עשרים ושתיים שנה ולהחיות את נפשו במסר של תקווה.
יוסף ידע היטב מה יקרה בביתו של יעקב כשהאחים יחזרו עם הבשורה שאינה ניתנת לתפישה: "עוד יוסף חי והוא משנה למלך מצרים". אחרי ההלם הראשוני, יעקב יקרא לילדיו, יביט בהם בעיניים עצובות ואולי אפילו לא יאמר כלום. הוא רק יביט בהם בכאב ועוד כאב שמפלח את הלב.
"שיקרתם לי. הולכתם אותי שולל. בכל עשרים ושתיים השנים שחלפו, ידעתם שלא 'טרוף טורף יוסף' ולא 'חיה רעה אכלתהו', ידעתם שקרה דבר נורא אצלי בבית". אם יעקב אבינו יחפור עוד קצת, הוא ישמע על המעשה המחריד שהתרחש בתוך משפחתו, כאשר עשרה אחים גברתנים תפשו נער צעיר בן 17 והכריזו כאיש אחד בלב אחד: 'לכו ונהרגהו, לכו ונשליכהו, לכו ונמכרהו'". וכל ההתרגשות מהמפגש החדש עם יוסף, תהפוך לתוגת הלם וצער.
לכן אומר יוסף לאביו: "אבא, תראה איך אני רואה את הדברים. אני שולח לך בקבוק יין ישן. את היין הזה לא קניתי עכשיו כשהאחים ירדו למצרים. את היין קניתי אז, באותו יום נורא שהובלתי בעגלת סוחרים כמו זוג נעלים. מהרגע הראשון היה לי ברור, שיום אחד נגיד ביחד "לחיים" על כל התקופה הזו. קניתי כבר אז בקבוק יין ולקחתי אותו לכל מקום שהלכתי, כדי להזכיר לעצמי תמיד, ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד".
התפישה היהודית לא מכירה במושג "טרגדיה". ה"טרגדיה" היא מונח יווני שמתאר סוף מר, אסון סופי שאין ממנו תקומה. תמורת זאת, יוסף הצדיק ראה את החיים כתהליך של תיקון, שמתקדם תמיד לקראת עתיד טוב יותר. העולם נשלט בידי כוח עליון שהוא "אבינו מלכנו" - וכל מה שאבא עושה הוא לטובה. לפעמים, הילד מבין את זה מיד, לפעמים אחרי שנה ולפעמים הוא  יבין זאת רק בעולם הבא, אבל ברור לו שאבא מגלגל את הדברים לטובתו והכול נועד לקדם את הילד בעוד צעד לקראת המטרה.
וכדי להסביר את הדברים יותר, יוסף מצרף שק עם פולים טחונים: כאשר רוצים לבשל את הפולים, טוחנים אותם לחתיכות קטנות וככה הם מתבשלים יותר טוב ומביאים יותר תועלת.
בכך אומר יוסף לאביו: אבא, אחרי כל השנים שחלפו, אני מצליח להבין את התכנית הארוכה של הקב"ה. אני מצליח לתפוש את משמעות הסבל. בורא העולם רצה שאני יהפוך להיות משנה למלך ויציל את כל העולם מהרעב, אך בשביל זה היה הכרח 'לטחון את ילדי יעקב', כלומר, להפריד ולהרחיק אותנו זה מזה ולשלוח אחד מאיתנו לארץ מצרים. רק כך יכולנו להביא לעולם תשועה והצלה.
יוסף לא רק מקבל את הסבל, אלא גם מעניק לו משמעות. הוא זוכה להבין את הסוד שמאחורי התהליכים הארוכים של החיים.
 
ביום ראשון, נציין את צום עשרה בטבת, הפותח את מסכת התעניות השנתית על חורבן ירושלים. צום עשרה בטבת, הוא היחיד במהלך השנה שלא יחול לעולם בשבת. וזאת בניגוד לצומות חמורים יותר, כמו שבעה עשר בתמוז ותשעה באב שיכולים ליפול בשבת. זאת לא עובדה סתמית שמתרחשת מאליה, אלא מסדרי הלוח היהודי טרחו ודאגו לכך, שהצום הזה לא יחול לעולם בשבת.
אחד ההסברים מובא באבודרהם, שהצום הזה כל כך משמעותי, שאילו היה חל בשבת, היה דוחה אותה ואנו לא רוצים לבטל את שמחת השבת בגלל צום של אבל וגלות.
משמעותו הייחודית של הצום היא בכך, שהוא מסמל את הרגע שבו התחילו כל הצרות. לפני 2500 שנה, עלה נבוכדנצאר מלך בבל על ירושלים, החל את המצור על חומותיה ואחרי שלוש שנים, החריב את בית המקדש, השבית את מלכות יהודה - ומאז שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה.
גם בנושא הזה, אפשר להגיב באדישות או בייאוש. יבוא אדם ויאמר: אם הקב"ה משאיר אותנו כל כך הרבה שנים בגלות, כנראה הוא מאס בנו ואינו מתכוון לעשות שום דבר אחרת. כאשר עולה מחשבה כזו בראש, עלינו להניח על השולחן את בקבוק היין של יוסף ולהיזכר כי אבא לא עוזב ילדים. לא יתכן שזה המצב הסופי לעמו הנבחר של הקב"ה.
מאחורי הגלות הארוכה הזו, מסתתרת כוונה טובה וכאשר נעשה את הדברים התלויים בנו, יפציע אורו של מלך המשיח ונאמר על כל התקופה הקשה הזו: "אודך ה' כי אנפת בי".
ולסיום: אחרי מלחמת יום הכיפורים, ביקר הרב ישראל מאיר לאו אצל הרבי. הוא זכה לפגישת יחידות ארוכה ובמהלכה שאל אותו הרבי, מה מדברים בארץ? הרב ענה שכולם שואלים בדאגה: "מה יהיה?" הייתה אווירת משבר בארץ, תחושה של כאב ואכזבה על כך ש"לנצח נאכל חרב" ואף פעם לא יהיה כאן קל.
הרבי ענה לו: "אסור לשאול 'מה יהיה', צריך לשאול 'מה נעשה'"!. השאלה 'מה יהיה' מבטאת ייאוש ותסכול, ואילו השאלה 'מה נעשה' מבטאת ביטחון כי הדברים נועדו לגלות כוחות עמוקים יותר בתוכנו ואנו מסוגלים לשנות לחלוטין את המצב. ואנו בהחלט נעשה זאת!.