ראש השנה למעשרות

כששואלים מאן דהוא מה משמעותו של יום ט"ו בשבט, תהיה התשובה: חג לאילנות, יום בו נוהגים לנטוע עצים בארץ-ישראל, ולאכול פירות מיובשים.

הכול טוב ויפה, אך מפספסים את המשמעות ההלכתית היחידה של ט"ו בשבט - שהוא ראש השנה למעשרות האילן. כל מהותו של ט"ו בשבט,  הוא יום בו מתחלפת שנה לגבי מעשרות וערלה.
מעשרות:
אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו - ואם תרם אינה תרומה, כמו כן, בט"ו בשבט מתחלף המעשר ממעשר שני למעשר עני.
מומחש  הדבר בעץ השסק, השסק חנטתו היא בימים אלו. חלק מפירותיו יחנטו לפני ט"ו בשבט, וחלקם האחר לאחר ט"ו בשבט, וייתכן שכאשר נרכוש את השסק בעונתו , יהיה לנו באותו הסל שסק שחנט בשנה שעברה, ושסק שני שחנט בשנה החדשה - ותהיה בעיה גדולה לעשרם. שהרי לא ניתן להפריש משסק של שנה שעברה על שסק של שנה זו,
ערלה ונטע רבעי:
אמנם שנות הערלה מתחילות להימנות מא` תשרי, אך סיום שלושת שנות הערלה  לא יסתיימו בא` תשרי אלא בט"ו בשבט, ופרי שחנט בין א` תשרי של השנה הרביעית של העץ לבין ט"ו בשבט, דינו  עדיין  כפרי ערלה.

אין חלילה לזלזל במנהג אכילת הפירות, על אף שמנהג זה לא הוזכר בגמרא או במדרש, ובמיוחד שמובא גם בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן אך כמדומה שמנהג זה הצליח להאפיל קמעה על "עיקרו של יום".

ואכן. מעיון בדברי הרמב"ם מוצאים כי הוא משנה מלשון המשנה, ובמקום לקרוא לט"ו בשבט, "ראש השנה לאילן", קוראו "ראש השנה למעשרות האילן". ללמדך שאין ראש-השנה זה יום-הדין, אלא תאריך-לוח לגבי תרומות ומעשרות וערלה.
אולי ידע, הרמב"ם כי יבוא יום, ומרוב אכילת פירות, ונטיעות, מי בכלל יזכור שכל מהותו של יום זה הוא שבו מתחלפת שנת המעשר והערלה. על כן שינה מלשון המשנה וכתב "ראש השנה למעשרות האילן".

אגב נהג נטיעת העצים של קק"ל, לא רק שאינו שייך לט"ו בשבט במשמעותו היהודית, אלא שאף מצוות יישוב ארץ-ישראל אין בו. שכן המצווה קיימת רק לגבי עצי פרי, לעומת נטיעות קק"ל שהינם של עצי סרק, שאין כל מצווה לנטעם בארץ-ישראל.