ויעקב הלך לדרכו..

לאחר שנפגשנו פנים אל פנים עם המלך בשדה (בחודש אלול),
ועדיין אנו ספוגים באורות של ימי חודש תשרי.
לאחר שחשנו בראש השנה את האור החדש והמחודש,
אור עליון שלא ידענו מעולם.
לאחר שהתייחדנו עם הקב"ה ביום הכיפורים ובפרט בתפילת נעילה,
רצנו ממצווה למצווה (בערב סוכות).
ישבנו בסוכה וכששמענו את קולות השכנים היושבים בסוכות
הרגשנו שאנו יושבים בסוכה אחת, (ואכן ראויים ישראל לישב בסוכה אחת).
שמחנו בשמחת בית השואבה, שרנו, שמענו ניגונים, ויצאנו בתופים ובמחולות.
 
וזהו?... לא, זה לא נגמר...
 
ה"מלך" ביקש שנשהה עמו עוד יום אחד (שמיני עצרת, שמחת תורה)...
קשה עלי פרידתכם, אמר.

ואז ביקש מאיתנו לקחת ספרי תורה... לא, לא בשביל ללמוד,
ספרי תורה סגורים ועטופים...
אבל לרקוד, רק לרקוד ולשיר.

לא עבודת הראש, לא מאמץ מוחין, אלא עבודת הרגל (עבודת התחתון),
עבודת השמחה – לכרכר בכל עוז,
לקחת את כל שמחת בית השואבה להגדיל אותה עוד ועוד...
ושמחה של מצווה עבודה גדולה היא.      
 
 וזהו?... לא!... מה פתאום?!... עכשיו רק מתחילים...
 
הקב"ה לא התאווה להישאר ברוחניות,
הקב"ה נתאווה שתהיה לו " דירה בתחתונים ".
דירה בעולמנו התחתון והגשמי – עולם העשייה.
 בחודש תשרי היינו בחגים שביטאו את העולם הרוחני.
מכאן והלאה יורדים לעולם העשיה.

וכדי שהנחיתה תהיה קלה אז יש לנו "שבת בראשית"
(כממוצע המחבר בין חודש תשרי לשאר החודשים),
שהיא גם שבת מברכין (שבת לפני ראש חודש),
המברכת לא רק את חודש מרחשוון, אלא את כל השנה,
(ובה קוראים את כל ספר תהילים).

ומכאן " וילך יעקב לדרכו ",
יהודי יוצא לדרכו מתוך שמחה והוא קל ברגליו אחרי
שקיבל את כל הכוחות מחודש תשרי.   
 
בית ישראל היקרים!
כל הברכות לדרך צליחה וקלה.
דרך שמחה רצופת חויות מרגשות ומענגות.
ואל נשכח שהקב"ה לא ברא את העולם בשביל הגלות אלא בשביל הגאולה.
הקב"ה הוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב.
הקב"ה ברא את העולם כי חפץ להתענג בו.
זוהי התאוה שלו שהיא מעל לטעם ודעת, מעל להבנה והשגה
("נתאוה הקב"ה להיות לו ית` דירה בתחתונים").

אז בואו נשתתף בשמחה ובתענוג שלו.
נעשה לו נחת רוח.
הוא חפץ במעשינו ועבודתינו ("למעשה ידיך תכסוף").
נידבק במקור התענוגים, ונתענג עליו בלב שלם ונפש חפצה,
ואז גם נתמלא שמחה, (שהרי "עוז וחדוה במקומו").
והעיקר, נזכור שאנו בימות המשיח. 
  

שבוע טוב ומבורך וגאולה שלימה,