התהילה והשכר, התוכחה והעונש

פותחין בדבר מלכות, מדברי הרבי:

דובר כמה פעמים שאחד מהיסודות שעליהם בנויה כל חברה ועם – הרי זה אופן החינוך שמחנכים את הנוער, שהרי הנוער הוא דור העתיד של העם והמדינה.

זאת אומרת: כאשר חינוך הנוער הוא באופן המתאים – הרי כבר אמר החכם מכל אדם "חנוך לנער על פי דרכו וגם כי יזקין לא יסור ממנה". ולכן בהכרח להשתדל שחינוך הנוער יהיה באופן המתאים.
והנה, דובר כמה פעמים שעיקר עניין החינוך אינו מתבטא בהקניית ריבוי ידיעות )ידיעות טובות וכו`), אלא עיקר החינוך הוא – בנוגע לטבע המידות, היינו, שהמחונך מנצל את כל הידיעות שלו למטרות של צדק ויושר ושלום.

התוועדויות תשמ"ב חלק ב` עמוד 1197

"כאשר משבחים אדם זה מוציא ממנו את הטוב שבו לכן צריך לשבח את הילדים ולתת להם
מילות הערכה, וכך זה מוציא מהם את הטוב שבהם. צריך ממש לשבת ולחשוב מה אני יכול
להחמיא לילד כדי לתת לו הרגשה טובה."

התהילה והשכר, התוכחה והעונש

ישנן ארבע תכונות שהקב"ה הטביע בטבע בני האדם:

א. להתענג על התהילה (מחמאות ותשבחות) – כל אדם בטבעו נהנה לשמוע מחמאות.
ב. לשאוף אל הגמול בשכר טוב -  כל אדם נורמאלי מצפה לקבל שכר על עבודה שהוא עושה.
ג. לקבל תוכחה (כמובן בצורה הנכונה) – אדם מוכן לקבל ביקורת.
ד. להודות על עונש (הוגן) שמקבלים על מעשים רעים.

ארבעת הדברים הנ"ל הם "טבעים" איתם כל אחד נולד ונמצאים אצל כל ילד, התפקיד שלנו הוא לגלות את ה"טבעים" האלה, ובזה תלויה הצלחת החינוך, בכך שנגלה ונשתמש בטבע הזה כראוי.

הטבע הזה בעצם משמש ככלי בשביל המחנך.

בכל אומנות יש כלים, המכחול ביד הצייר, הגרזן ביד הבנאי, וכלי האומנות המוסריים הם בידי המחנכים. הילדים, המחונכים הם כחומר ביד ההורים והמחנכים.

כאשר אומן עובד עם חומר זה מתחלק לשני שלבים, שלב ראשון הכשרת החומר, ורק בשלב השני הוא העבודה בפועל.

לדוגמא: ספר תורה כותבים על קלף, אך לפני שאפשר לכתוב על הקלף, הוא צריך לעבור הכשרה ארוכה, צריך לעבד את העור, צריך להשרות אותו בסיד ובמים, צריך למתוח אותו, כל זה הוא רק ההכשרה שיהיה ראוי שהסופר יוכל לכתוב עליו.

כך עם הילדים. הילדים הם כחומר וראשית צריך להכשיר אותם לפני שמתחילים לעבוד, אם נכתוב על הקלף לפני שסיימנו את ההכשרה הקלף יכול להיקרע, כך גם עם הילדים לפני שמתחילים להשפיע להם ראשית צריך להכשיר אותם כראוי. דבר זה לוקח הרבה מאוד זמן ומצריך מאיתנו הרבה סבלנות.
כפי שכל חומר יש לו הכשרה מסוג אחר, כך גם לכל ילד צריך להתאים את ההכשרה המתאימה לו.

ההילול

כאשר משבחים אדם זה מוציא ממנו את הטוב שבו לכן צריך לשבח את הילדים ולתת להם מילות הערכה, וכך זה מוציא מהם את הטוב שבהם. צריך ממש לשבת ולחשוב מה אני יכול להחמיא לילד כדי לתת לו הרגשה טובה.

בנוסף, ההילול והשבח מביאים את האדם לשמחה, הוא מרגיש טוב עם עצמו, אם רוצים ילדים שמחים צריך להלל ולשבח אותם בפניהם.

הגמול

לפעמים רוצים להגיד לילד מילה טובה, ורוצים שהוא לא ישכח את זה, אז אם  ביחד עם המילה הטובה נותנים לו מתנה קטנה (מחק או עיפרון), אז כל פעם שהוא יראה וישתמש במתנה הוא יזכר במילים הטובות ששמע.
לעומת זאת, אדם בטבעו גם נהנה מתוכחה ומודה על העונש.

תוכחה

כמובן שהכוונה היא לא לתוכחה שמגיעה מעצבים, אלא תוכחה מאהבה מסותרת, בהוראה באצבע על העיוות והחטא. הכוונה שאם הילד עושה מעשה רע, לא צריך להגיד לו אתה ילד רע, אלא צריך להתייחס באופן ממוקד למעשה המסוים שעשה. . אין לשאול למה עשית, אלא להגיד לו שהוא ילד טוב והוא עושה הרבה דברים טובים, אבל הדבר הזה המסוים הוא דבר לא טוב. אם סתם אומרים לילד שהוא ילד רע, מפספסים את כל המטרה, הוא לא יקבל את התוכחה, ויחשוב שאנחנו נגדו.

במאמרים הבאים נדון בע"ה על ביקורת נכונה ושימוש מבוקר בעונשים.

הרב נדב כהן - אסנט צפת