להשאיר את עמלק בחוץ!

בפרשת השבוע - תצווה, הקב"ה מצווה למשה רבנו בענייני המשכן וכליו, הפרשה פותחת בציווי על הדלקת המנורה ע"י אהרון, הבאת השמן למשה, סוג השמן, אופן ההדלקה, מי המדליק וכו`. לכאורה, מדוע נדרשת אריכות הפרטים בהדלקת המנורה? ואם אהרון הוא המדליק את המורה מדוע השמן הובא אל משה? דבר נוסף, למרבה הפלא, שמו של משה לא מוזכר בכל הפרשה, דבר שלא קרה מאז לידתו של משה ועד סוף התורה! זו הפרשה היחידה שבה שמו של משה לא מופיע כלל אפילו לא פעם אחת. מדוע?!
כדרכנו, נפתח תחילה בסיפור חסידי מהמגיד הגדול ממעזריטש זי"ע. יהודי אחד בא אל המגיד ממעזריטש, והתאונן בפניו שאיננו יכול לטהר את מוחו ממחשבות לא טובות והרהורים רעים, שנכנסים אליו בעל כורחו ומבלבלים אותו, ושאל בעצתו איך אפשר להתגבר על הרהורים רעים? הרב המגיד לא השיב לו על שאלתו, וציווהו לנסוע אל הצדיק רבי זאב מז’יטומיר ז"ל.
אותו ר’ זאב החזיק אז בית מזיגה בכפר אחד. הלך האיש לאותו כפר, וכשבא לבית ר’ זאב כבר היה לילה, ומצא את הבית סגור מבפנים. דפק האיש על הדלת, ואיש לא פתח לו. המתין זמן מה, ודפק שוב על הדלת, ושוב אין פותחים לו. הקור בחוץ היה עז והאיש החל מתחנן שיפתחו לו, אולם לא הועיל מאומה. הוא צעק והתרגז: איך זה אינכם מרחמים על יהודי להכניסו לבית? ומהבית – אין קול ואין עונה. לא פותחים.
כך נשאר בחוץ עד אור הבוקר. והנה בבוקר פתחו לו את הדלת, והוא נכנס והתאכסן שם כמה ימים, ור’ זאב אינו שואל אותו מאומה על מטרת בואו. תמה האיש בלבו: מדוע שלח אותי המגיד לכאן? לאחר כמה ימים החליט האיש לחזור לביתו. אולם קודם הליכתו, פנה לרבי זאב בשאלה?
התדע? רבנו המגיד שלח אותי לכבודו, אולם איני יודע למה?... השיב לו רבי זאב: אומר לך למה שלח אותך רבנו אלי: כדי שתלמד ממני, כי האדם הוא בעל הבית על עצמו, ולמי שהוא איננו רוצה בו, אין הוא מניחו להכנס אליו...
בחזרה לפרשתנו, ישנם המפרשים כי הסיבה לאי הזכרת שמו של משה בפרשה, כדי לקיים את דברי משה שאמר להקב"ה לאחר חטא העגל: "אם תשא חטאתם (הרי טוב), ואם אין (ואם לא) – מחני נא מספרך אשר כתבת". ודברי צדיק, אפילו אם נאמרים על- התנאי, מותירים רושם. לכן על אף שמחל ה` לעם ישראל, בכל זאת נמחק שמו של משה מפרשה אחת בתורה. אך הסבר זה דורש הסבר מדוע נחסר שמו של משה בפרשת `תצווה` ולא בפרשיות `כי תשא` והלאה, לאחר חטא העגל?
ישנו הסבר אחר לאי הזכרת שמו של משה בפרשה, כרמז להסתלקותו של משה רבינו בז` באדר, תאריך הסמוך לפרשתנו. אך גם הסבר זה דורש הבנה, שהרי ז` באדר הוא גם יום לידתו של משה רבינו, וגדול יום הלידה המכפר על יום המיתה... אם-כן מדוע נחסר שמו של משה דווקא בפרשתנו הסמוכה ליום הולדתו?
ההסבר לכך הוא, נשמת האדם נמשלת לנר המאיר כפי הנאמר "נר ה` נשמת אדם". אחת ההשוואות שבין הנשמה לנר היא ששניהם שואפים לעלות ולהידבק בשורשם ובמקורם, הנשמה שואפת להידבק בשורשה, הקב"ה. והאש שבנר שואף להידבק בשורשו שתחת גלגל הירח, כמובא בספרים הקדושים.
נשמות ישראל הם בבחינת `נר תמיד` המודלק על ידי צדיק הדור, משה רבינו, באמצעות שמן זית זך כתית למאור. "כתית" פירושו כתישה, ובלשון החסידות "ביטול". כשיש "כתית", ביטול, אזי אפשר להאיר את הנשמה ממש כמו אותו ה`זית` שרק כאשר "כותשין" אותו, אזי הוא מוציא את שמנו.
זו הסיבה שהתורה מאריכה ומפרטת כ"כ בענין הדלקת המנורה והבאת השמן זית אל משה דווקא, נשיא הדור, ומיד בתחילת הפרשה, כי על ידו נפעל הארת והדלקת נשמות כל אחד ואחת מבני ישראל.
ומכאן, אי הזכרת שמו של משה בפרשה לא מהווה חלילה חסרון אלא אדרבא הדבר מבטא את מעלתו של משה רבינו שכן הביטוי "ואתה" מורה על עצמיותו של משה (שלמעלה משמו של משה) שהיא מחוברת ("תצווה" מלשון "חיבור") עם נשמות ישראל כדי לגלות בהם את החוזק והתוקף של עצם הנשמה במטרה "להעלות נר תמיד" – הארת העולם באור השכנה.

חבר יקר, בשבת זו נקרא "במפטיר" את פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק... תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח". מדוע באמת המלחמה בעמלק היא עניין כל כך חשוב ויסודי בעם ישראל? בחסידות מוסבר, כשם שעמלק "קירר" את הפחד שהיה לאומות העולם מישראל אחרי יציאת מצרים וקריעת ים סוף, כך ישנו גם עמלק ברוחניות - בנפשנו פנימה - שעניינו הוא "קרך" מלשון קירור, שמקרר ומצנן את ההתלהבות מעניינים של קדושה. הרבי מליובאוויטש מסביר כי יש להתייצב נגד "עמלק" זה במלוא התוקף, לדחותו ולסלקו בכל האמצעים האפשריים ואת הכוח לכך אנו מקבלים ממשה רבינו מצדיק הדור.

הניצחון על עמלק תלוי בהחלט ברצון חזק ותקיף לגרש את עמלק, על ידי שנהיה בעלי בית אמיתיים על נפשנו, כמו שאמר רבי זאב מזיטומיר לתלמיד הרב המגיד "האדם הוא בעל הבית על עצמו, ולמי שהוא איננו רוצה בו, אין הוא מניחו להיכנס אליו..."