נטיעה שנוטעת אמונה

פרשתנו פותחת בציווי הקב"ה על הבאת תרומות לצורך הקמת המשכן ותכולתו שיתלווה עם כלל ישראל במסעם הארוך במדבר. תרומות אלו יאספו הגזברים מעם־ישראל – "מאת כל איש אשר ידבנו לבו".

אחד המרכיבים המרכזיים שממנו בנו את המשכן היה "עצי שיטים".

בהקשר לכך שואל רש"י (1): מהיכן היו להם עצי שיטים במדבר? ומתרץ: "פירש רבי תנחומא, יעקב אבינו צפה ברוח־הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם, וציוה לבניו ליטלם עימהם כשיֵצאו ממצרים".
ותמוה: מהו הכרחו של רש"י לפרש שיעקב הכין להם במצרים עצי ארזים כדי שיהיה להם מן המוכן לבנות את המשכן מיד עם צאתם ממצרים, הלא אפשר לפרש בפשטות הכי גדולה שהם קנו זאת מעוברי־דרכים סוחרים (2), או שהם כרתו עצים אלו מיער הסמוך להר־סיני!? (3).
להבנת העניין, יש להקדים דיוק בפרשה:

בתחילת הפרשה, מתארת התורה את דברי הקב"ה למשה אודות התרומה בזה הלשון (4): "ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם".
בפסוקים אלה משתמשת התורה בלשון `לקיחה`, היינו שעל גבאי המשכן לגבות ולקחת את התרומה מידיהם של ישראל; ולכאורה, מתאים יותר להשתמש בלשון `נתינה` – "ויתנו לי תרומה" וכדומה, ניסוח המדגיש את פעולת התורמים מעם־ישראל!
מכך שמשתמשת התורה בלשון `לקיחה`, מובן, שכל הפריטים הללו שנמנו בתורה היו ברשותם של ישראל כבר לפני־כן, ולא היה חסר אלא לקחת אותם מידיהם (5). מובן אם־כן, שגם עצי השיטים היו בידם כבר קודם לכן.
נמצא, שברמת הפשט, בלתי אפשרי לפרש שאת ה"עצי שיטים" השיגו ישראל לאחר שיצאו ממצרים (בקנייתם או בכריתתם), שכן מפורש בתורה שלא היה חסר אלא פעולת ה`לקיחה` של גזברי המשכן מעם־ישראל ("ויקחו לי תרומה") (6); משום כך מפרש רש"י, פשטן המקרא, שהם סחבו איתם את כל החומרים לבניית המשכן ובכללם עצי השיטים.
אולם עצם הדבר טעון הסבר, שכן לכאורה ביכולתם היה להשיג את עצי השיטים בדרכים אחרות – מסוחרי אומות־העולם או על־ידי כריתתם מיערות סמוכים, מדוע אם־כן הוצרך יעקב לטרוח להביא ארזים מארץ ישראל ולנטוע אותם במצרים – יותר ממאתיים שנה (!) קודם הציווי על מלאכת המשכן?!
אלא, מסביר הרבי: הבאת הארזים מארץ ישראל, מקום המצביע על מצב של גאולה, לצורך נטיעתם במצרים וסחיבתם על־ידי ישראל בגלות – היה מעשה סמלי; מעשה זה נועד להפיח בעם־ישראל תקווה וחיזוק כל זמן משך שהותם בגלות.
כלומר: עצם ראיית הארזים המיועדים לבניית המשכן לאחר צאתם ממצרים נטע והחדיר בהם אמונה וביטחון מחודשים לקיום הבטחתו של הקב"ה שיוציאם מגלות קשה ומרה זו ("אנכי אעלך גם עלה"), ואף הוסיף ממשות להבטחה (7).
במובן הפנימי של הדברים, הארזים מסמלים את הצדיקים, נשיאי ישראל שבכל הדורות, כלשון הפסוק: "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה".

מקורם של צדיקים אלו הוא בארץ ישראל, מקום המצביע על מצב של גאולה, שכן הם למעלה מעניין הגלות; אלא, שהם נוטעו במקום הגלות (ארץ מצרים) – כדי שישפיעו לכלל ישראל כוח ועוצמה להתמודד ולנצח את חשכת הגלות. זוהי אם־כן נחמתם של ישראל בהיותם בגלות, שהצדיקים נמצאים עימהם ומסייעים להם בעבודתם.

פעולה זו של נטיעת הצדיקים (`ארזים`) במקום הגלות (ארץ מצרים) נעשתה דווקא על־ידי יעקב אבינו, שכן הוא היה זה שאיחד את כלל ישראל ואת נשיאי ישראל שבכל הדורות בהיותו ראש ומקור להם (8).

(השיחה מעובדת על־פי `לקוטי שיחות` חלק ל"א)

=========

הערות:
1. פרק כ"ה פסוק ה`.
2. כקושיית הט"ז (דברי דוד) ועוד.
3. כפירוש בעלי התוספות על התורה, ובחזקוני על הפסוק, ועוד.
4. פרק כ"ה פסוקים ב־ג.
5. זאת־אומרת: אילו היה כתוב "ויתנו לי תרומה" וכדומה, היה פירושו שיתנו וכן שיעשו את הפעולות וההכנות לנתינה [ככריתת עצים או קנייתם], אך מכך שכתוב בלשון `לקיחה` משמע שהכול מוכן, וחסר רק מעשה הלקיחה של הגזברים.
6. באופן דומה יש להסביר גם בנוגע לכסף וזהב שלא היה חסר בידם של ישראל (שאספו מביזת מצרים וביזת הים), ואם־כן גם זה היה ברשותם מן המוכן. ועל־דרך־זה בשאר הדברים.
7. לפי זה ניתן להסביר מדוע הביא רש"י את שמו של בעל המאמר – רבי תנחומא (על־אף שבדרך־כלל אינו מביא), שכן בכך בא לרמז את עניין התנחומין שהיה לעם־ישראל; כלומר, שמעשה יעקב בנטיעת הארזים במצרים נעשה כדי לעודד ולנחם את ישראל בצרת גלותם.
8. הדבר מקבל ביטוי בראשי התיבות "נשיא" – "ניצוצו של יעקב אבינו".