פרשת משפטים

בשבוע שעבר, בפרשת יתרו, על המאורע הגדול ביותר בתולדות עם ישראל, מעמד מתן תורה, עם כל ה`שואו` הגדול, בקולות וברקים, קול שופר חזק כשחרדה נוראה אופפת את העולם כולו, "וירד ה` על הר סיני..." ההתגלות האלוקית בטהרתה. והנה בפרשתינו, `משפטים`, אנו מתחילים ללמוד את המצוות שקיבלנו מן השמים במעמד כה מסעיר, ומה אנו רואים? - המצוות הן מצוות פשוטות, בעניינים גשמיים שבין אדם לחברו, כמו פיצוי לנפגע, התייחסות נכונה לפיקדון, תשלום שכר לעובד בזמן, ועוד כהנה וכהנה, עניינים המובנים בשכל האדם הפשוט אף ללא ציווי התורה?!
שנית, מהו לשון הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" "תשים", המצוות הם חפצים שניתן להניחן? "לפניהם", מה היה רע בלפרט את המצוות ישר?

כדרכנו נפתח בסיפור מצמרר ומרגש ובעיקר עם מסר חזק על רוזה, נערה צעירה עמדה ליד אביה על מזח הנמל הפולני, לרגליה מזוודה גדולה, מוכנה להפלגה באוניית קיטור לאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כדי להצליח בחייה החדשים ואולי אף לסייע למשפחתה שהחיים בפולין היו קשים, והרעב היה אורח קבוע בבית.
הפרידה הייתה קשה, האב פלט אנחה והניח את המזוודה על הסיפון. הוא הרכין את ראשו אל פניה, הניח יד רועדת על לחיה ואמר, "רוזה ילדתי, זכרי: ה` נמצא איתך היכן שתהיי. זכרי את חוקיו ומצוותיו ושמרי עליהם היטב. לעולם אל תשכחי, שיותר מששמרו היהודים את השבת, שמרה השבת עליהם. אולי זה יהיה קשה בארץ החדשה, אך אל תשכחי מי את ומהיכן באת. שמרי את השבת – בכל מחיר שבעולם".... ורוזה הבטיחה שהבכי חונק את גורנם של רוזה ואביה.
כשהתקרבה האניה לחופי ניו-יורק, חששותיהו של רוזה הביישנית גברו ועלו, האם הארץ החדשה תגשים את הבטחתה לתקווה, חופש ועושר? האם קרוביה יבואו לפגוש אותה – או שהיא עתה חסרת בית? אך רוזה לא היתה צריכה לדאוג זמן רב. הקרובים שלה כבר חיכו לה, חרדים ודואגים לבת הדודה הטירונית שלהם. לא ארך זמן רב ורוזה התבססה במעונה החדש. בהתנהגותה והופעתה הבוגרת מצאה רוזה תוך זמן קצר עבודה כתופרת.
החיים באמריקה היו לה חדשים ומוזרים. אך היא הסתגלה אליהם במהירות אך גם השילה מעליה כצפוי את גינוני הדת. הצניעות, הכשרות והתורה ננטשו, כך הסיברו לה קרוביה שהדת היא מיושנת... אך רוזה לעולם לא שכחה את מילותיו האחרונות של אביה כשנפרדו. היא אמנם לבשה את הבגדים החדשים שקרוביה נתנו לה, הסתפרה כצו האופנה, אך לעולם, לעולם, לא ויתרה על שמירת שבת.
כל שבוע, בלי יוצא מן הכלל, רוזה המציאה תירוץ חדש לבוס שלה כדי להסביר מדוע אינה מופיעה לעבודה בשבת. אך זה עבד בדיוק שבועיים בשבוע השלישי מנהל העבודה קרא לה ואמר לה: "רוזה, אני מחבב את עבודתך ואני מחבב אותך, אבל סיפורי השבת שלך חייבים להיפסק. או שאת מופיעה לעבודה בשבת הקרובה, או שאת יכולה לחפש לך מקום עבודה אחר"...
השבוע עבר על רוזה במבוכה וברגשות נסערים. מצד אחד, אני רוצה להשביע את רצונם של חבריי החדשים, אני רוצה חברות, להתאים עצמי לארץ החדשה, ואז, באותה מהירות, הופיעה מחשבה אחרת: איך אני יכולה לשכוח את השבת? איך אני יכולה לוותר על ההבטחה לאבא?!
היא החליטה. לא ייתכן לעבוד בשבת! אך לא היה לה האומץ לעמוד מול קרוביה ולומר להם את החלטתה. בבוקר השבת היא עזבה את הבית כשהיא מעמידה פנים שהיא הולכת לעבודה. למעשה היא צעדה הלוך וחזור ברחובות העיר הגדולה, ויחד עם היונים הלכה לנוח בפארק שבכיכר. ולפתע מצאה את עצמה מזמרת "יונה מצאה בו (בשבת) מנוח"ועוד זמירות השבת שהכירה, כשדמעות בעיניה, ומפעם לפעם פורצת בבכי חרישי. כשהופיעו לבסוף שלושה כוכבים בשמים המבשרים את סיומה של השבת, החל הירח לזרוח על הילדה העייפה ושטף אותה באור מבהיק. רוזה ניצחה, אך זה עלה לה ביוקר. היא איבדה את מקום עבודתה והתנכרה למשפחתה.
רוזה הלכה הביתה בכבדות כשהיא מפחדת מן הסצנה הלא נעימה שתתרחש כשקרוביה יבינו שהיא לא היתה בעבודה. בעודה מתקרבת לביתה, פילחו זעקות את רצף הרהוריה. "רוזה! מה.... מה..... מה את עושה פה? את פה? איפה היית?
רוזה הביטה בבן דודה ג`ו ואמרה: "ג`ו, מה יהיה איתי? שמרתי שבת ואיבדתי את עבודתי. מה אעשה, ג`ו"? היא דיברה ובכתה בבת-אחת. ג`ו הסתכל עליה ושאל בעדינות: "רוזה, לא שמעת?" "שמעתי מה?", שאלה רוזה?
"היתה שריפה נוראית במפעל. רק ארבעים אנשים ניצלו. אי אפשר היה לצאת מהבניין. אנשים אפילו קפצו אל מותם". קולו של ג`ו התחלף בבכי "רוזי, את לא רואה? בגלל ששמרת את השבת, נשארת בחיים. בגלל ששמרת שבת, חייך ניצלו".
מתוך 190 עובדים, רוזה גולדשטיין היתה בין המעטים שניצלו. האש שפרצה בבית החרושת, ביום 25 במרץ 1911, נטל את חייהם של 146 עובדים מהגרים. רוזה גולדשטיין לא עבדה באותו יום משום שרצתה לשמור על קדושתה של השבת. "יותר מששמרו היהודים את השבת, שמרה השבת עליהם"...
מצמרר, חזרה לפרשתינו.
הפרשת פותחת בפסוק "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם" "ואלה" עם ו` החיבור, המקשרת עם הפרשה הקודמת פרשת יתרו. פרשן המקרא רש"י מבאר שלא תאמר שרק עשרת הדיברות שניתנו בתגלות ה` על הר סיני הן מצוות שיש לקיימן מפני ציווי ה` אלא אף אלו הנאמרות בפרשתינו, מצוות פשוטות שהשכל מחייבן הן גם מצוות שיש לקיימן מפני ציווי ה`.
בחסידות מבואר, שפרשיות יתרו ומשפטים, שלכאורה, לא רק שתוכנן אינו מנוגד, אלא הן משלימות זו את זו בחידוש הנפלא שהתחולל במתן-התורה. מעמד הר-סיני מסמל את ביטול המחיצות שבין העולמות הרוחניים למציאות הגשמית שבעולם הזה, במטרה להחדיר את התורה והקדושה לתוך העולם הגשמי ובכך לאחד את הרוחניות עם הגשמיות.
פרשת משפטים מלמדת אותנו, שקדושה אין פירושה דווקא התנתקות מוחלטת והתעלות מעל חיי העולם. אדרבה, הקדושה באה לידי ביטוי גם בדברים קטנים ויום-יומיים הנעשים על-פי התורה, כמו פיצוי לנפגע, התייחסות נכונה לפיקדון, תשלום שכר במועד וכו`. כך נוצר חיבור אמיתי בין הקדושה האלוקית לבין החיים המעשיים והגשמיים.

ומכאן ההוראה אלינו, ישנם החושבים שיש להיות יהודי בלב, הם אוהבים את ה`, מאמינים בו, ואפילו מתפללים בשבת או מגיעים לשיעור תורה אבל כשזה מגיע לקיום מצוות, הנחת תפילין, שמירת שבת, צדקה, מזוזות בבית ובעסק אתה שומע אותם אומרים עד כאן!. וזו הטעות הגדולה שהרי המעשה הוא העיקר! כל הלימוד והתפילה, אהבת ה` ויראתו הכל על מנת להגיע למעשה המצוות. כל מעמד מתן תורה לא היה אלא רק בשביל ההתגלות האלוקית והקדושה האדירה ששרה שם אל התכלית היא המצוות מהעשיות, המצוות הפשוטות שהן רצון ה`.
למה הדבר דומה? לאדם שהכין תכנית עיסקית, הוא השקיע בה את מיטב המוחות הכלכליים, התייעץ עם מומחים ואף תכנן את ההשקעה לפרטי פרטים ובפנטזיה הוא כבר רואה מליונים... אך בפועל הוא לא עושה דבר! מזה שהוא ישב במשרדו מול המחשב או בסלון ביתו עם ספר אהוב לא יהיה דבר! עליו לקום ולעשות מעשה! וכך בכל תחום ומטרה שאדם שם לו בחיים דיאטה, טיול, עסקם חייבים להוריד את הדברים למעשה. כל מעמד הר סיני היה בשביל המשפטים המצוות המעשיות, כן גם אלו הפשוטות!