פרשת יתרו

בפרשת השבוע, יתרו, אנו מגיעים אל המאורע הגדול ביותר בתולדות עם ישראל, מעמד מתן תורה, המהווה את מימוש היעוד והתכלית של יציאת בני ישראל ממצרים, כדברי ה` "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-לקים על ההר הזה". באותו מעמד גדול ונשגב ניתנה התורה כולה והעם קיבל את `עשרת הדיברות` שניתנו לעם ישראל, הנחשבים לחוקת העל של היהדות, שכל תרי"ג המצוות הן פירושן והסברן.

`עשרת הדברות` בעיקרן מתחלקות למצוות שבבסיס האמונה בה` כמו "אנוכי ה`" ו"לא יהיה לך", או מצוות שהשכל האנושי מחייבן כמו "כבד את אביך", לא תרצח", "לא תגנוב" ואף מצוות שהן עדות כמו "זכור את יום השבת". אלא שהדיבר "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך, עבדו ואמתו, ושורו וחמורו, וכל אשר לרעך" נוגע לכאורה בדבר שהוא טבע האנושות והבריאה. שכן, הקנאה הינה תופעה טבעית אצל אנשים נורמטיבים, לרצות שיהיה לי גם מה שיש לשכני. מה רע בזה? שנית, ישנן עוד הרבה מצוות שאינן מוזכרות בעשרת הדיברות, מדוע נבחר האיסור של "לא תחמוד" להיכלל בעשרת הדיברות שהן בסיסן של המצוות כולן? ושלישית, מדוע התורה מפרטת כל כך "אשת רעך, עבדו ואמתו, ושורו וחמורו, וכל אשר לרעך" מה לא היה מספיק במילים "לא תחמוד כל אשר לרעך?

כדרכנו נפתח בסיפור השבועי, והפעם, סיפור המובא במדרש וקשור עם חג ט"ו בשבט שחגגנו השבוע.
אדריאנוס הקיסר הרומאי הלך פעם לטיול רגלי בטבריה. בדרכו הוא ראה אדם זקן נוטע עץ תאנה. גער בו הקיסר: "זקן, זקן! לו היית עובד בצעירותך, לא היית צריך לעבוד בזקנותך!" השיב לו הזקן: "עבדתי בצעירותי וגם בזקנותי אני עובד, ואלוקים יעשה הטוב בעיניו".
"ובן כמה אתה כיום?" ביקש אדריאנוס לדעת. "בן מאה שנה." ענה הזקן. "והאם אתה מאמין שתוכל לאכול מפירות העץ שהינך נוטע כיום?" שאל הקיסר.
 "אם אזכה, אוכל מפירות העץ. וגם אם לא, כשם שאבותיי עמלו עבורי, כך אני מתייגע עבור ילדיי." ענה הזקן.
דבריו של הזקן נגעו לליבו של הקיסר וביקש: "בבקשה ממך, אם תזכה לראות את התאנה נותנת את פירותיה הודע לי על כך."
חלפו הימים, העץ נתן פריו והזקן עדיין בחיים. הלך הזקן ומילא סלסלה מלאה מפירות העץ. כאשר ראה אותו הקיסר הוא ציווה על עבדיו להושיב אותו בכסא זהב, לקחת את הסלסלה ולמלא אותה במטבעות זהב...
"מדוע הינך מכבד כל-כך זקן יהודי זה?" תמהו עבדיו. השיב הקיסר: "אם הבורא כיבד אותו, אני לא אכבד אותו?" ...

חזרה לפרשתנו: לפני שנבאר את חשיבות הדיבר "לא תחמוד" נקדים ונשאל על תחילת הדברים בעשרת הדיברות שם נאמר "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" מהי משמעות המילה `לאמר`?  בדרך כלל הכוונה היא, להעביר את הדברים לאחרים שלא שמעו ונכחו בעת אמירת הדברים, אך מהי המשמעות `לאמר` במעמד הר סיני בו נכחו ושמעו כל נשמות ישראל? אלא, מוסבר בחסידות ש`לאמר` הכוונה שהדברים יופנמו עד לכדי עשיה בפועל. לא שהדברים יכנסו באוזן אחת ויצאו באוזן שניה, אלא יתאחדו איתנו וישפיעו על מעשינו בחיי היום יום.
כשאדם שומע, מבין קולט ומפנים את דברי ה` בהזדהות מוחלטת ובאמונה שלימה, אין מתכון טוב מזה לחיים בריאים ומאושרים. ולא בכדי הוכנס הדיבר "לא תחמוד" בעשרת הציווים הכללים של תורה כולה, שכן הקינאה כדברי חז"ל מוציאה את האדם מן העולם. הקינאה מקלקלת את השורה ומביאה לידי שינאה הנגררת ומדרדרת לרמות הנמוכות ביותר, ואין העולם יכול להתקיים כך. הדרך הנכונה היא להיפך, כאתה רואה שלשכנך בית יפה וגינת ירק מטופחת, או אישה נאה ומקצוע מבוקש, ראשית, "לא כל הנוצץ זהב" האם אתה מודע לבעיותיו האישיות האחרות חוץ ממה שעינך רואות?! היית מוכן להתחלף בחבילה בלי לבודקה לעומק? בטוח !
 שלא! אם-כן, אדרבא "פרגן לו" ואחל לו את כל הטוב שבעולם באמת, ובכך תמשיך ברכה גם על עצמך. (המתפלל על חבירו נענה תחילה) ויש להקב"ה מספיק בשביל כולם! זהו המסר שלא "לא תחמוד" אל תסתכל בראיה המוגבלת שלך, הסתכל בראיה הרחבה את כל התמונה כולה שאינה פרוסה בפניך.
זהו גם המסר מט"ו בשבט שחגגנו השבוע והתקשר לסיפור הזקן שהיה שמח בחלקו והמשיך להשקיע בטוב וחסד גם כאשר אינו היה בטוח שיוכל להינות מפירות התאנה, שאמר שאם לא יזכה הוא להינות מפריה, הרי יהנו מהתאנה בניו ונכדיו, והראיה הזו פתחה המשכת ברכה גם לו עצמו שהוא זכה גם לאכול מהשקעתו הוא.
עניין נוסף בט"ו בשבט חג האילנות, כשם שהאילן בטבעו כל הזמן גדל וצומח ונותן פירותיו בתמידיות, כך עלינו לא לנוח לרגע, לגדול ולצמוח תמיד בכל העניינים הגשמיים והרוחניים, נשקיע את כל האנרגיות החיוביות לצמיחה והרחבה בכל תחומי החיים ולהגיע לשגשוג ופריחה בחיי הגשם והרוח מתוך הסתכלות חיובית על הזולת כברכת רבי אלימלך מלעזינסק שהתפלל תמיד "שנראה במעלת חבירנו ולא חסרונם..".