לחמם הקרירות – ולקרר החמימות - וארא

יציאת מצרים – הוראה לכל דור ודור
דובר כבר פעמים רבות, שכל הענינים שבתורה, לא רק הדינים, אלא גם הסיפורים, הינם הוראה (תורה מלשון הוראה) בכל זמן ובכל מקום, עד סוף כל הדורות. וזהו ענין נצחיות התורה.
והיינו, שגם הסיפורים והמאורעות הקשורים עם מעמד ומצב שאינו שייך בדורותינו אלה, הנה מצד נצחיות התורה, גם בהם טמונה הוראה לכל דור ועד לדורנו אנו.
האמור הוא בנוגע לכל סיפורי התורה, ומכל שכן הסיפורים אודות יציאת מצרים:
מצות זכירת יציאת מצרים היא בכל יום, כיון שענין יציאת מצרים ישנו בעבודה הרוחנית של האדם בכל יום, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן באריכות ב`תניא` ו`בתורה אור`. ואם כן, בודאי שכל סיפורי התורה אודות אופן יציאתם של ישראל ממצרים בגשמיות, הינם הוראה גם באופן "יציאת מצרים" ברוחניות.
התחלת יציאת מצרים היתה על ידי עשר המכות, שעל ידן נשברה גאוות פרעה וגאוות מצרים. והרי זה תוכן פרשתנו, שבה מסופר אודות המכות – דם צפרדע כו`.

לא רואים ולא שומעים
פרשתנו עוסקת בתחילתה בקושי השיעבוד והגלות במצרים.
הפרשה מתחילה בתיבות "וארא אל אברהם גו`", מענה הקב"ה למשה רבינו על שאלתו (בסוף פרשת שמות) "למה הרעותה לעם הזה גו`, והצל לא הצלת את עמך".
כה קשה היתה הגלות עד שאפילו אצל משה רבינו, תכלית החכמה ושכל הקדושה, לא היה מקום בשכלו לחושך כה נורא – חושך כפול ומכופל - שלכן שאל "למה הרעותה לעם הזה".
וגם לאחרי כן, כאשר מסר משה רבינו לישראל את מענה הקב"ה "לכן אמור לבני ישראל: אני הוי` והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים גו`" וד` לשונות של גאולה – "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".
אפילו הגילוי היוצא מגדר הרגיל של שם הוי`, שנתגלה אז, כמו שנאמר "לכן אמור לבני ישראל אני הוי`", שהוא גילוי נעלה ביותר – לא שבר את הגלות אצלם, ולכן "ולא שמעו אל משה גו`".
ובודאי שהאשמה לא היתה מצד השליח שמסר את דברי הקב"ה, שהרי השליח היה משה רבינו, ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". דהיינו שאפילו הגוף הגשמי של משה היה צינור וכלי למסור את דברי הקב"ה כמות שהם.

כידוע החילוק בין משה לכל הנביאים, שאצל כל הנביאים היה צריך להיות התפשטות הגשמיות בשעת הנבואה - שלא יכלו לעמוד על רגליהם, כיון שגופם הגשמי לא היה כלי לזה. ואפילו לאחרי זה – התנבאו ב"כה" (כה אמר ה` – לשון נסתר, בבחינת דמות בלבד). אבל משה רבינו, בשעת הנבואה "עומד על עמדו", והתנבא ב"זה" (זה א-לי ואנוהו – לשון נוכח), כיון שגופו הגשמי היה צינור וכלי למסור את דברי הוי` כמות שהם.
ונוסף לזה היה זכרון זכות אבות, שהזכיר הקב"ה בהתחלת דבורו: "וארא אל האבות". שזכרון זכות אבות הוא סיוע גדול, כפי שמצינו במשנה שהיו אומרים "האיר פני כל המזרח עד שבחברון", "להזכיר זכות ישני חברון", שזהו סיוע בעבודת הקרבנות בכלל ובקרבן תמיד בפרט.
יתירה מזו: זכרון זכות אבות היה על ידי הקב"ה עצמו, שזהו סיוע גדול ביותר.
ומבלי הבט על כל מעלות אלו: (א) גילוי שם הוי` וד` לשונות של גאולה; (ב) הגילוי על ידי משה; (ג) הזכרת זכות אבות; (ד) ועל ידי הקב"ה עצמו – כל זה עדיין לא פעל על בני ישראל התחלת שבירת הגלות, ולא הונח אצלם ענין הגאולה.
ולא זו בלבד שלא הונח אצלם ענין זה באופן של ראייה – התאמתות גדולה ביותר – אלא אפילו באופן של שמיעה – הבנה והשגה בלבד, לא הונח אצלם הדבר, "ולא שמעו גו`".

לשבור את החוזק של מצרים
כל האמור – מבואר בהתחלת הפרשה. אבל בהמשך הפרשה מסופר אודות המכות, שדוקא על ידן החלה שבירת הגלות, מבלי הבט על חוזקה ותוקפה, כנ"ל.
וזוהי ההוראה בעבודת כל אחד ואחד, בכל יום, ביציאת מצרים הרוחנית:
מבלי הבט על כך ש"מצרים" הוא אצלו בתוקף גדול – הן אם זה בחינת מצרים דקדושה (דהיינו שעבודתו היא על פי טעם ודעת, ובמילא עבודתו היא מוגבלת, מצרים וגבולים), או אפילו אם זה מצרים דלעומת זה (דהיינו שאפילו העבודה שעל פי טעם ודעת חסרה אצלו) – אף על פי כן, על ידי עבודת המכות ביכולתו לשבור את החוזק דמצרים, ולפעול גאולה בנשמתו.

קרירות – התחלת כל הקליפות
המכה הראשונה ששברה את גלות מצרים היתה – דם. המים – מי הנילוס – נהפכו לדם.
טבע המים הוא קר ולח. בכלל, קרירות היא היפך הקדושה, כי קדושה היא חיות, כמו שכתוב ב`אבות דרבי נתן`: "עשרה נקראו חיים", ומונה לכל לראש שהקב"ה נקרא "חיים", ולאחר זה מונה את כל הדבוקים בהקב"ה. חיות מביאה עמה חמימות. אבל קרירות – היא היפך החמימות והחיות דקדושה.
כלומר: הדבר הראשון שצריכים לשבור הוא – הקרירות. כאשר ישנה קרירות לעניני קדושה, מתחילים
מזה כל הענינים המנגדים לקדושה. ולכן היתה המכה הראשונה במים – קרירות.
 
קרירות חיובית וקרירות שלילית
באיזה מים היתה המכה? – מספרת התורה: ב"מים אשר ביאור" – במי נהר הנילוס. בקרירות ישנם שני אופנים: (א) קרירות לעניני העולם, שבאה מצד הקדושה. (ב) קרירות לעניני קדושה, שהיא התחלת כל הקליפות, כנ"ל. וכן ישנם שני סוגי מים: (א) מים הבאים מלמעלה, כמו שנאמר: "למטר השמים תשתה מים", שהוא הקרירות דקדושה. (ב) מים שמתחת לארץ – קרירות דקליפה. מי נהר הנילוס היו מהסוג הב`, ולכן נאמר בנוגע לנילוס הלשון "עולה לקראתו", כיון שאינו בא מלמעלה, אלא מהמים שמתחת לארץ. ומי נילוס אלו – דהיינו הקרירות לקדושה – היו העבודה זרה של מצרים, שמשם נמשכו כל מיני רע. ולכן, כשהתחילה השבירה של גאון מצרים, היתה לכל לראש שבירת מי היאור – ענין הקרירות.

דם חם
מה נעשה מהמים? – הם נהפכו לדם. דם הוא חיות, חמימות, כמו שכתוב "כי הדם הוא הנפש". "וייהפכו כל המים אשר ביאור לדם" – במקום הקרירות נעשה חמימות, ד"מיניה וביה אבא לשדי ביה נרגא" (מן היער עצמו נוטלים את העץ לקת הגרזן הגודע עצים). ובזה יובן גם הטעם שבתחילה נאמר שהמים ישתנו "לדם ביבשת", ולכאורה, מה נוגע להוסיף תיבת "ביבשת"? אלא הענין הוא, כיון שיבשה אין בה אפילו מעלת הלחלוחית – דביקות, הרי שהחידוש היה שאפילו בהיבשה תהיה חיות.

נבראי המים
בארבעת הסוגים דומם, צומח, חי ומדבר – הסוג שהחיות שבו מועטה יותר, כך רחוק הוא יותר מהקדושה, שהרי קדושה היא חיות, כנ"ל. דומם – הוא הדבר הרחוק ביותר מקדושה, אחריו צומח, ואחריו חי. וכן הוא גם בד` העולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשייה – שעשייה, שבו הרע גובר, הוא בדוגמת דומם, וכן הלאה. מים ודם – הם קרירות וחמימות כפי שהם בדומם, אבל גם בבעלי חיים ישנו ענין הקרירות. ומובן, שזהו בעיקר באותם בעלי חיים שנבראו מהמים. בין עשר המכות – אלו הם הצפרדעים, "ושרץ היאור צפרדעים", כמו בבריאת הדגים בששת ימי בראשית. ועד שצפרדע שטה בנהרות וכו`, כמסופר בגמרא ומדרש, שכדי שעקרב יוכל לעבור את הנהר, מושיבים אותו על גבי צפרדע, והצפרדע היא שמעבירתו את הנהר. עקרב גם הוא בטבע קר, ותוקף הקרירות. ומכל מקום אינו מים, אינו היפך בתכלית מאש, ולכן אינו יכול לשוט. אבל צפרדע היא בריאת המים, היפך האש.

קירור האש הזרה
ובזה יובן מה שמצינו רבותא (תוספת משמעות) בנוגע לצפרדעים שדוקא הם נכנסו "בתנוריך", ולכאורה, מהו החידוש בזה? חז"ל לומדים מכך שהיתה להם מסירות נפש, שכיון שהקב"ה ציווה את הצפרדעים לכסות את כל ארץ מצרים, נכנסו הן גם בתנורים. אבל אין זה ביאור למה לא היה כן גם בכינים וערוב. אבל על פי האמור לעיל מובן הדבר: בכך הראו מסירות נפש בתכלית, אפילו מן הקצה אל הקצה. הגם שהצפרדעים הם מן המים – "ושרץ היאור", אף על פי כן נכנסו בתנורים בוערים – אש, היפך מקצה לקצה. הצפרדע באה כדי להכות את כל התחום של פרעה, דהיינו הקרירות דקדושה (קרירות לענינים של גשמיות וחומריות) באה להכות את הקרירות דקליפה (קרירות לענינים דקדושה). וזהו הענין בכך שהצפרדעים נכנסו "בתנוריך ובמשארותיך", דהיינו שהלכו לכבות את החום וגבהות הרוח השקרית של הקליפה, כי גם בלעומת זה ישנו ענין החמימות. ואף שדובר לעיל שהקליפה היא קרירות, מכל מקום, כדי שיוכל להיות ענין הבחירה, בהכרח שיהיה בקליפה איזה דמיון לקדושה, לכל הפחות "כקוף בפני אדם", ולכן גם בקליפה ישנו ענין החום – הרתיחה בעניני עולם הזה.

דם וצפרדע – תנועות היציאה מקליפת מצרים
ההוראה מהאמור בעבודה (יציאת מצרים הרוחנית): בכדי להיפטר ולצאת ממצרים דלעומת זה (על דרך זה הוא גם אופן היציאה ממצרים דקדושה, עבודה שעל פי טעם ודעת. אמנם בעיקר נוגעת היציאה ממצרים דלעומת זה), יש להכניס חמימות וחיות בעניני הקדושה, כי התחלת כל מיני רע היא הקרירות. יכולים לחשוב: מה הרעש כל כך שאין חיות והתלהבות בקדושה, הרי אינו עושה דברים הפכיים, ולמי איכפת שאין חיות והתלהבות בקדושה? יש לדעת, שאין זה כמו שחושבים, שאפשר להיות לא כאן ולא שם (ללא חיות והתלהבות בקדושה, וגם ללא חיות והתלהבות בעניני רע), כי, אם יש קרירות לקדושה, נעשים מונחים סוף סוף בטומאת מצרים, רחמנא לצלן. ולכן משקיע היצר הרע כוחות והשתדלות רבים כל כך כדי לקרר יהודי שלא יתפעל מאלוקות, שאפילו בשעה שרואה נס ומופת גלוי, בא אליו היצר הרע וטוען: מה לך להתפעל מענין זה, הרי אתה עצמך מאמין שכל הענינים באים מהקב"ה, והקב"ה הוא כל יכול, שלגביו כל העולמות אינם תופסים מקום, ואם כן פשיטא ששלוש אותיות אינן תופסות מקום אצלו, וביכולתו, למשל, להחליף צירוף אותיות "חמץ" בצירוף אותיות "שמן", ו"מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק", ומדוע צריך אתה להתפעל ולצאת מהכלים? כוונת היצר הרע היא לקרר אותו מהתפעלות אלוקית, ולפעול בו קרירות לקדושה, שזהו המקור לטומאת מצרים. ולכן יש לזכור שהדבר הראשון שיש לעשות כדי להיפטר מ"מצרים" הוא – "דם", להתחיל לחיות ולהתלהב בענינים של קדושה. וכשם שצריך לפעול בעצמו את החמימות בקדושה – דם, כך צריך הוא לפעול בעצמו את הקרירות לעניני העולם – צפרדע, שהם הם ב` התנועות ד"סור מרע" – צפרדע, ו"עשה טוב" – דם, ועל ידי שתי תנועות אלו וענפיהן יוצאים ממצרים.

עבודה מלמעלה למטה
בכלל סדר העבודה הוא – תחילה "סור מרע", ולאחרי זה "ועשה טוב" על פי המשל הידוע, שכאשר רוצים לעשות דירה למלך בשר ודם, הרי לכל לראש יש לפנות מן הדירה את כל הדברים המלוכלכים כו`, ורק אז אפשר להכניס לתוכה כלים נאים ולעשותה דירה ראויה למלך זהו סדר מלמטה למעלה. אבל מלמעלה למטה הסדר הוא להיפך – תחילה "ועשה טוב" ולאחרי זה "סור מרע", דהיינו שמגלים מלמעלה גילויים נעלים ביותר, הפועלים שיהיה "סור מרע". ומכיוון שהמכות באו מלמעלה, לכן תחילה היה דם – "ועשה טוב" ולאחרי זה צפרדע – "סור מרע".

לכתחילה מלמעלה
אף שסדר זה הוא מלמעלה למטה, מכל מקום, כיון שכל הסיפורים בתורה הם הוראה לכל הדורות בעבודתנו, כנ"ל, הרי גם ענין זה הוא הוראה שצריך להיות גם סדר של התחלה ב"ועשה טוב". וכמאמר אדמו"ר מהר"ש (מתורגם מאידיש): "העולם סבור שכאשר אי אפשר לילך מלמטה יש לדלג מלמעלה, ואני סבור שצריכים לכתחילה לדלג מלמעלה". צריך להיות גם סדר הליכה באופן של דילוג לכתחילה מלמעלה - לגלות ריבוי אור, ואזי יידחה כבר החושך בדרך ממילא.

פנימיות התורה לכולם
מעין זה הוא גם החילוק בין גליא דתורה לפנימיות התורה. מצד גליא דתורה הסדר הוא בדרך מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד; מצד פנימיות התורה הסדר הוא להיפך – מתחילים מיד באור. ובפרט בדורות האחרונים, מגלים פנימיות התורה לכל, ולא מעמידים תנאים ולא דורשים הכנות, כפי שהיו דורשים בעבר מן הבא להתחיל ללמוד פנימיות התורה. היום לומדים פנימיות התורה עם כולם – הפצה דוקא, ועל פי המשל הידוע מאדמו"ר הזקן אודות שחיקת האבן היקרה (פנימיות התורה) שבכתר המלך (תורת ה`) כדי להציל את בן המלך (עם ישראל) מחוליו (מן הגלות).  וזוהי הדרך לצאת ממצרים – גילוי והפצת פנימיות התורה, החל מהלהט והחיות דקדושה – "דם", ואז תבוא דחיית הרע. וכאשר שלוש הקליפות הטמאות נדחות לגמרי מגבולו, במילא נעשית בקליפת נוגה עלייה. ועל ידי זה פועל את הגאולה הפרטית בנפשו, ולאחרי זה גם את הגאולה הכללית, אשר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", במהרה בימינו.

(מעובד מתוך קטעים מהתוועדות שבת קודש פרשת וארא, מברכים החודש שבט, ה`תשח"י. `תורת מנחם התוועדויות`)