פרשת ויחי - מעמדה של האשה ביהדות

השבוע נקרא בפרשה על בקשת יעקב אבינו לפני פטירתו מבנו יוסף, שהיה אז משנה למלך מצרים, "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי, עִם-אֲבֹתַי..." במערת המכפילה. יעקב ממשיך ואומר ליוסף בהמשך "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם".

והדברים דורשים ביאור: יעקב דואג לעצמו ודורש מיוסף לקוברו בארץ ישראל ובמערת המכפלה עם כל גדולי האומה ואילו את רחל אשתו, אם יוסף, הוא לא טרח אפילו להביאה לבית לחם אלא קברה שם בדרך. הייתכן...?! זו כבודה של אם המלכות, אם בישראל?!

עומדים אנו בערב עשרה בטבת, יום שנקבע כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע ועל-כן נפתח כדרכנו, בסיפור מימי השואה האיומה היל"ת.

סיפור גבורה זה התרחש תקופה קצרה לפני פרוץ המלחמה בבלגיה. בחורה יהודייה בשם `מלה` שהחלה ללמוד רפואה לפני המלחמה ונאלצה להפסיק את לימדיה מאחר שבשום פנים ואופן לא הסכימה לחלל את השבת. אביה הציע לה להתחפש לנוצריה כדי להציל את חייה ולמרות התנגדותה היא שימשה כמורה לזימרה בבית נוצרי מסוים.
את יהדותה הצליחה להסתיר עד ליל יום הכיפורים, אז לא החזיקה מעמד, פתחה את המחזור והחלה לשיר מעומקי ליבה את תפילת `כל נדרי`... משתף פעולה של הנאצים שמע אותה והעביר זאת למשטר והיא נשלחה לאושוויץ. בהגיעה לאושויץ, ראתה חייל נאצי מתעלל באישה יהודיה והיא לא שלטה בעצמה והחלה צועקת עליו לעיני כל הנוכחים שהיו בהלם ובטוחים היו שהיא תהרג מייד.
למזלה, היה שם רופא נאצי שאמר לה אני מאד נפעם מגבורתך רצוני שתעבדי אצלי כמתורגמנית. וכך היה. בזמן זה ניצלה מלה את האפשרויות העומדות לרשותה ויצרה קשר עם אנשי המחתרת והצליחה לספק להם נשק ופצצות. כשהרגישה כי הדבר עומד להיודע, החליטה לברוח כשהיא מותירה פתק על מיטתה "קשה לי לחיות בין מרצחים מתועבים. אני הולכת לספר לעולם על מעשיכם הנוראים"...
הפקודה שיצאה ממפקד המחנה הייתה חד משמעית "לתפוס את מלה ולהביאה חזרה,חיה או מתה!! ואכן, הפולנים ימ"ש תפסו אותה וגם אז לא חששה לומר "רציתי לספר לבני עמי על ההרג שמתרחש כאן. הרופא שאצלו עבדה רצה להשתיקה אך היא סטרה לו ואמרה: "אני חייבת לספר לעולם מה שקורה כאן! לא אכפת לי למות על כך!"
הפקודה ניתנה להכין את חבל התלייה ולתלות את מלה הבוגדת לעיני כל... ואז מלה בגבורתה הוציאה סכין והחלה לדקור את עצמה למוות באמרה `עדיף לי למות בעצמי מאשר לתת לכם להתעלל בי"... הרופא הנאצי ניסה להציל את חייה אך כבר היה מאוחר, היא כבר לא הייתה בחיים. בין העומדים שם היה בחור שזיהה אותה כארוסתו שחשב לתומו שהיא חיה בבלגיה ומרוב צער לקה בליבו ומת במקום.
באותו ערב על קברה של מלה וארוסה גובשה תוכנית חדשה להתקוממות בשם `מלה` שתחל להלחם בנאצים ולהרוג רבים מהגרמנים ובסתימת הגולל עליהם אמרו: "מלה, בחייך קידשת את השם ובמיתתך רחצת את זוהמתינו בהסירך את החרפה מראשינו... מסירות נפש ואיכפתיות בלתי רגילה של בחורה יהודייה המוסרת את כולה למען הכלל.

חזרה לפרשתינו, יעקב דואג לעצמו ודורש מיוסף לקוברו בארץ ישראל ובמערכת המכפלה עם כל גדולי האומה ואילו את רחל אשתו ואם יוסף , הוא לא טרח אפילו להביאה לבית לחם אלא קברה שם בדרך. הייתכן...?!
אכן, פרשן המקרא רש"י מסביר את חששו של יעקב מצערו וכעסו של בנו יוסף על קבורת אימו רחל בדרך וכותב: "ולא כך עשיתי לאמך (רחל) שהרי מתה סמוך לבית לחם, ולא הולכתיה אפי` לבית לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר `קול ברמה נשמע וגו` והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה` וגו` ושבו בנים לגבולם."
יעקב מסביר ליוסף, שמקום קבורת את רחל בדרך הייתה על-פי הוראה מה`, "דע לך, שעל-פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה... רק שאם- כן, לא ברור מדוע יעקב לא נקבר לידה ויתרה מכך, דרש להיקבר במערת המכפלה?

מבואר בחסידות שיעקב ורחל הינם המודל האידאלי במהותם של בני זוג בעם ישראל. יעקב היה בחיר האבות, ורחל הייתה אשתו עיקר ביתו. על-כן אפשר לראות בהם את הנקודות המאפיינות איש ואישה בישראל.
יעקב מבקש להעלותו להיקבר בארץ-ישראל ושם גופא במערת המכפלה מאחר וזו היא שאיפתו של יעקב אבינו לחתור אל שלמות הקדושה ככל שאפשר. רחל לעומתו, כדרכה של אם בישראל המאופיינת בויתור על השלימות האישית למען בניה במסירות נפשה, היא מוותרת על רצונה להיקבר במקום קדוש, כדי להיות לעזר לבניה כשיצטרכו אותה אפילו בעוד כמה אלפי שנה! ועל כך אומר לה הקב"ה: "יש שכר לפעולתך".

מיעקב ורחל אנו למדים על תפקיד האיש ועל תיפקודה של האשה היהודית. תפקידו של האיש הוא לחתור לשלמות האישית ולשם כך האיש מחוייב במצוות יותר מן האישה הן בין אדם לקונו, בין אדם לחברו ובשעת עסקיו. האישה לעומת זאת, מוותרת מרצונה החופשי על החתירה לשלמות ובלבד שלילדיה לא יחסר דבר. ולכן האישה פטורה מרוב המצוות לאור תפקידה החשוב והכי עיקרי לגדל ולחנך את דורות ההמשך של עם ישראל, את ילדיה. ולמענם היא מוכנה לוותר על הכל במסירות נפש.
תפקידה ומעמדה של האישה ביהדות הינו גדול לאין ערוך מן הגבר, ביהדות אין חלילה `הדרת נשים`, להיפך, יש `האדרת נשים`, שכן דווקא אצל האישה היהודיה יש את נקודת היהדות, יש את מסירות הנפש עבור הזולת את הויתור העצמי למען האחר, זו מעלה שאין כדוגמתה (אגב, זו הסיבה שביהדות הולכים אחר האם לקביעת הלאום היהודי) מאחר ואצל האישה מאירה הנשמה היהודית בטהרתה ללא מחיצות של גאווה. בשונה מן האיש שתמיד עסוק בהשגת שלמותו האישית, אצלו יכולה להתפתח הרגשת שביעות רצון עצמית וגאווה.

כפי שפתחתי, יום עשרה בטבת נקבע כיום הקדיש הכללי לקרבנות השואה. אותה שואה  בה לא הבחינו הרוצחים המתועבים בין איש לאישה, בין ילד לילדה, בין שומרי מצוות לשאינם, אלא כל אשר בשם ישראל יכונה... דווקא בימים אלו, נתאחד כולנו, נתעלה על עצמנו כי באמת רב המשותף על המפריד! נכבד את נשותינו  ונכבד אחד את השני ולא משנה אם הוא חושב כמוני או לא אם הוא באותה מפלגה או לא ואין ספק שרק באחדותינו ננצח את כל המשימות וההתמודדויות שמחכות לנו מבית ומחוץ.