יראה תתאה ועילאה

שתי דרגות ביראה
לאחר שבפרק הקודם דיברנו בכללות על הצורך בשני הרגשות, היראה והאהבה, וציינו דרגה הנעלית משניהן (לעשות נחת רוח לבורא), נעבור כעת לדבר לעומק יותר על שתי המדרגות ביראה ועל ההתבוננויות שצריך לעשות כדי להגיע אליהן.

יראה תתאה
כאמור, יראה אינה פחד, ובוודאי שלא פחד אגואיסטי על עצמי, אלא יראה כאן הכוונה לקבלת עול. להבנה שלנו, כי יש בעל הבית לעולם וצריך להישמע לו.

הקשר לצדיק
אכן, עבודת ההתבוננות והולדת הרגשות, היא משימה קשה. בפרט שמדובר על רגשות כלפי הקב"ה שהינו מופשט מכל גדר ומכל צורה, ואין לנו אפשרות לצייר במוחנו ולדמיין איך הוא נראה ואיך אנחנו עומדים מולו.
אך הקב"ה לא השאיר אותנו לבד, וכדי שנוכל לעמוד במשימה הקשה הזו שלחנו לנו עזרה. עזרה זו מגיעה אלינו בדמותן של הצדיקים.

זה התחיל עם משה רבנו
משה רבנו נקרא רועה ישראל. כשם שרועה צאן מאכיל את הצאן ודואג להם למזון, כך משה הוא היה ה"רועה צאן" של עם ישראל. אך הוא לא היה רועה אותנו רק בגשמיות ודואג לנו ללחם ובשר, אלא הוא היה ה"רועה צאן" שלנו גם ברוחניות.
כאמור, הדעת, ההכרה, ההתקשרות לעניין היא זו שמולידה בנו את המידות והרגשות שבלב.  משה רבנו הוא היה רועה הצאן שלנו ברוחניות, והוא זה שחיזק בנו את בחינת הדעת, שנוכל להעמיק את ההתבוננות ולהוליד את הרגשות.
וגם בדורות שאחרי משה רבנו, הקב"ה שולח לנו צדיקים שהם בבחינת משה רבנו (שנשמתם היא ניצוץ מנשמת משה רבנו), שהם אלו המחזקים את ה"דעת" שלנו, ועוזרים לנו להוליד את המידות.
וכפי שאומר הפסוק "דע את אלוקיך ועבדהו בלבב שלם", כאשר יש דעת, אז יש גם עבודה בלב שלם, עם כל המידות.

נדגיש שוב כי דעת אינה הבנה, או צבירת ידע. דעת היא ההתקשרות, ההכרה
לא מספיק להבין בגדולת הבורא, צריך לדעת אותו, כלומר צריך למצוא עיתים ולחשוב על זה, להתבונן בזה. לפנות זמן מכל העיסוקים, לפנות את המחשבות מכל הטרדות, ולהשקיע זמן ומאמץ במחשבה לעומק בגדולתו של הקב"ה.
לא מספיק להבין בגדולת השם, גם לא מספיק להתבונן בגדולת השם, צריך להתבונן איך זה קשור אלי, איך זה נוגע לי, איפה אני בתמונה.
כאמור, זוהי עבודה קשה, אך הכוח לעבודה זו ניתן לנו ממשה רבנו. בנשמות שלנו יש גם בחינת משה רבנו, ועל ידי התקשרות בחינה זו עם נשמת משה רבנו, אנו מקבלים כוח להתבונן ולהעמיק את הדעת בגדולת הבורא.

יגיעה עצומה
אך כיוון שאותה בחינה בנשמתנו ה"יונקת" ומקבלת כוח מנשמת משה רבנו נמצאת בתוך הגוף. והגוף, הוא גשמי ומסיט את הריכוז מההתבוננות, אי אפשר לבצע זאת בקלילות, כלאחר יד.
יש להתייגע, להתאמץ. מאמץ גופני, כלומר, שבזמן ההתבוננות לא להקשיב לגוף שמנסה למשוך על ידי רעב, עייפות, חום, קור וכד`, ובכלל לא ללכת אחרי הגוף המושך אותנו לארציות ולחומריות.
יגיעת הנפש, לא לתת למחשבות לבלבל אותנו ולהתחמק מהתבוננות. ידוע כמה שבדורנו קשה לנו להתרכז אפילו לכמה דקות רצוף, ואפילו בעניינים גשמיים, וכל שכן בהתבוננות אלוקית, ולכן זה מצריך יגיעה של הנפש.

קשה אבל  אפשרי
כאשר רואים קוסם עושה מעשה קוסמות ושולף ציפור מתוך סיר, אנו מבינים כי זוהי אחיזת עיניים, ומנסים להתבונן בכל הכוח בפעולות שהוא עושה, כדי לזהות היכן היא אחיזת העיניים. כך גם בהתבוננות על העולם, אנו יודעים כי הקב"ה נמצא בכל מקום וצריכים להתרכז בכל הכוח כדי למצוא אותו.

נשמות גבוהות
ישנן אכן נשמות גבוהות, זכות בטבען, שאנן צריכות להתבוננות ארוכה, ומיד כשמתעוררות בבוקר, מרגישות כי הקב"ה נמצא לידן, ומביט עליהן, ולכן גם מיד מולידות את רגש היראה, וניגשות לעבדות השם.
אך ישנן גם נשמות נמוכות יותר, שכאשר מתעוררות בבוקר, לא מרגישות זאת, וממילא לא מרגישות צורך לקום לעבודת הבורא. ולכן זקוקות ליגיעה גדולה כדי להתבונן ולהוליד את רגש היראה.

אם כמטמונים תחפשנה
על כך אומר שלמה המלך "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת השם".
כשאומרים לאדם שיש בחצר ביתו מטמון, ורק צריך לחפור כדי להגיע אליו, הוא ניגש ישר לעבודה ומתחיל לחפור בחצר בכל הכוח. הוא יודע שיש מטמון בפנים וזהו רק עניין של זמן להגיע אליו, ולכן משקיע זמנו ומרצו לחפור ולהגיע לאותו מטמון.
כך אומר לנו שלמה המלך, יש לכם מטמון בנפש, אוצר, אוצר של יראת שמיים, וצריך להתחיל לחפור (על ידי התבוננות) כדי להגיע אליו.
כפי שאומרים "יגעת ומצאת – תאמין". צריך להתייגע כדי למצוא.

הצדיק מכוון
וזהו תפקידו של הצדיק, לכוון אותנו בחיפושים. גם בחיפוש מטמון, אפשר לחפש ולחפש ולמצוא רק אבנים רגילות. כדי להגיע לאבנים טובות, צריך ללכת למומחה שיכוון אותנו איך והיכן לחפור. כך הצדיק, הרבי, מכוון אותנו כיצד למצוא את היראה בנפש.
כלומר, בוודאי שלכל יהודי יש יראת שמיים גם ללא הצדיק, אלא, שזו עלולה להיות יראת שמיים "תיאורתית", היינו שידבר על זה וחשוב על זה אבל בפועל זה לא ישנה את ההתנהגות שלו. לדוגמא ישנם אנשים שעושים קידוש בליל שבת ולאחריו מדליקים את הטלוויזיה... הם מכירים בכך שיש בורא ובכך שיש להישמע לו, אבל יש איזשהו קצר בין התיאוריה לפרקטיקה. הצדיק עוזר לנו לחזק את הדעת ובכך להוריד את היראת שמיים למעשה בפועל.

סור מרע ועשה וטוב
כשאכן מגיעים ליראה המיוחלת, היא דוחפת אותנו להתנהגות מתאימה. להיות סור מרע ועשה טוב במחשבה דיבור ומעשה.
אדם שנמצא מול מלך, או מול כל דמות חשובה בעיניו, לא מתנהג כרגיל. הוא לא מרשה לעצמו לחשוב על מה שבא לו או לדבר מה שמתחשק לו. כך אדם, שירגיש כי הקב"ה נמצא לידו ממש, ויתבונן בזה לעומק וביגיעה, יפעל בהתאם ויקבל כוח לשלוט במעשים שלו, בדיבורי שלו ואף במחשבות שלו.

עין רואה ואוזן שומעת
יש התמהים כיצד, הקב"ה שומע ורואה את הכל. האם הוא באמת מביט בי ברגע זה, הרי העולם כל כך גדול, וכיצד יש לו זמן לראות כל כך הרבה דברים בו זמנית.
אך התשובה לכך היא פשוטה.
הקב"ה לא נמצא מחוץ לעולם ומשם מביט עלינו. הקב"ה נמצא כאן. הוא אחד עם העולם.
כמו שבגוף האדם יש מיליארדי מולקלות ותאים, והמוח יכול להרגיש כל אחד מהם, שהרי הוא מאחד איתם, כך הקב"ה יכול להרגיש כל נברא כל רגע.
(צריך לזכור, כמובן, שזהו רק נמשל כדי לשבר את האוזן שלנו, ובפועל העניין הינו מופלא מהשגותינו, אין לנו הבנה והשגה איך הקב"ה מרגיש כל פרט בבריאה).

שחרית
עיקר ההתבוננות היא בזמן תפילת שחרית. אם ההכנה לתפילה והתפילה עצמה היא כראוי, ואכן נולד רגש היראה, אז אחר כך במשך היום לא יהיה צורך להתבוננות ארוכה כדי להוליד שוב את הרגש, אלא מספיק בהתבוננות קלה נוספת והרגש ייוולד.
וכך כל פעם שמרגישים כי נחלשים בהנהגה נכונה, במעשה דיבור ומחשבה, ורוצים לחזור להיות סור מרע ועשה טוב, נזכרים בהתבוננות, מולידים מחדש את היראה ומקבלים את הכוח להתמודד עם הקשיים.
אמנם הפירוש הפשוט בתפילה הוא לצעוק אל השם בעת צרה, ולבקש על הצרכים שלנו, אך לפי הפירוש העמוק תפילה אינה (רק) בשביל לקבל אלא בשביל לתת...
כאשר אדם מחבר חלקי כד חרס שנשבר, המשנה מכנה פעולה זו "התופל כלי חרס", כלומר תופל מלשון מחבר, התפילה בהסתכלות העמוקה היא חיבור אל הקב"ה. החיבור הזה נפעל על ידי ההתבוננות והולדת הרגשות.

פנימיות החיות
היראה ממלך גדול, אינה מגופו הגשמי, אלא מפנימיות החיות שלו, מהסמכות שלו, מהכוח שלו, לא הכוח הגשמי, אל כוח השליטה שבידיו.  כלומר היראה מהמלך היא לא ממה שרואים בעיניים, אלא ממה שמבינים בשכל שנמצא מאחורי הגוף. (כשם שברור שלא מפחדים מהבגדים שלו, הם רק מעידים על מה שבפנים, כך בעומק יותר הפחד אינו מהגוף, אלא מהחיות הפנימית).
וכמו שכשאדם נכנס לארמון המלך, רק מלראות את כל המשרתים והעבדים העובדים בשביל המלך ומעריצים אותו, גם אם הוא לא רואה את המלך, כבר הוא מרגיש יראה מאותו מלך.

צבא השמיים
וכך, כשמביטים על צבא השמיים, ובכלל כשמביטים על כל הבריאה על ריבוי הנבראים, גדלם ועוצמתם, ומבינים ומתבוננים בכך, שזהו רק החיצוניות של הקב"ה, אז כשם שהבטה במלך מביאה ליראה מהחיות הפנימית שלו, כך ההבטה בעולם יכולה להביא ליראה מהקב"ה (החיות הפנימית של העולם).
במילים אחרות, כשם שכשמסתובבים בעיר גדולה ורואים גורדי שחקים ובניינים גדולים, מתפעלים מגודל העצמה, וכמובן שלא מתפעלים רק מהבניין עצמו, אלא ממי שבנה אותו, כך שכשמסתכלים על העולם, על השמש והירח, על המרחבים העצומים שביקום, אז לא מתפעלים מהיקום עצמו, אלא ממי שברא אותו. ולא רק ברא בלשון עבר, אלא בורא גם עכשיו כל רגע מחדש.

אמונה מלשון אימון
וכמו כל שריר אחר בגוף שצריך לאימון, כך גם ההתבוננות וההסתכלות הנכונה, צריכה לאימון. ולכן, אמונה מלשון אימון, אנו צריכים לאמן את עצמנו, להאמין. ובכל דבר, שאורים ושומעים להתבונן בפנימיות שלו, לראות הקב"ה בכל מקום.
"אם אין יראה אין חכמה, אם אין חכמה אין יראה" (פרקי אבות)
אם צריך חכמה כדי להגיע ליראה וצריך יראה כדי להגיע לחכמה, אז איך אפשר להתחיל.
אלא, שמדובר פה על שתי דרגות ביראה. היראה שדיברנו אודותיה עד כה, יראה תתאה, מביאה אותנו לחכמה (חכמה הכוונה מעשים טובים כמו שנאמר, תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים), ואז על ידי החכמה אפשר להגיע לדרגה נעלית יתר ביראה.

יראה עילאה
היראה שדיברנו עליה עד כה, הייתה יראה תתאה (נמוכה) , וכך גם ההתבוננויות שדיברנו עליהם עד כה, דיברנו על הלבושים החיצוניים של הקב"ה שמהם מגיעים להכרה בחיות הפנימית.

אך יש התבוננות נעלית מזו
כפי שנאמר "איזהו חכם? הרואה את הנולד" (פרקי אבות). הפירוש הפשוט הוא שרואה מה יקרה בעתיד, מבין מה התוצאות של המעשים. אך הפירוש העמוק הוא שרואה את הנולד, את העולם שנולד, שרואה שהקב"ה בורא את העולם כל רגע מחדש, ומבין מכך כי העולם בטל כלפי הקב"ה, עד כדי כך שמההסתכלות של הקב"ה כביכול, העולם אינו קיים. העולם אינו מציאות עצמאית, הנבראים בעולם לא זזים מעצמם, הקב"ה מזיז אותם, הוא זה "שמושך בחוטים מאחורי הקלעים", יתירה מזו, כל הקיום של העולם תלוי בקב"ה, ואם יפסיק לברוא את העולם, העולם יחדל מלהתקיים.
בעומק יותר, המציאות האמיתית של העולם זה דבר השם, האור האלוקי המחייה אותו.
ממילא מובן מכך שלא רק העולם בטל לקב"ה, אלא גם אני בטל לקב"ה, גם אותי הוא בורא כל רגע מחדש.
והתבוננות זו תביא אותי לרגש היראה עילאה.

שתי דרגות בקבלת עול
שתי הדרגות של היראה, מביאות אותנו לשתי דרגות של קבלת עול מלכות שמיים.
בדרגה הראשונה
ההתבוננות היא בכך שיש בעל הבית לעולם וצריך להישמע לו. כלומר קודם כל יש עולם, אני קיים, אלא שאני מבין שיש גם מישהו מעלי שצריך "להתבטל" אליו. דרגה זו נקראת "ביטול היש", אני קיים, אבל אני מבין שצריך לעשות מה שאומרים לי.

בדרגה השנייה
ההתבוננות היא בכך, שהעולם כלפי הקב"ה לא  קיים בכלל! כל מציאות העולם חסרת ערך ביחס לבורא, העולם לא "תופס" אצלו מקום, וגם אני לא תופס אצלו מקום.
ולכן, לא רק שאני צריך להתבטל אליו, אלא שאין "אני" בכלל. דרגה זו נקראת "ביטול במציאות". לא שיש לי רצון וויתרתי עליו כדי לקיים רצונו של הבורא, אלא שמלכתחילה אין לי רצון.
וכאמור זוהי דרגה נעלית ביותר, שלא כל אחד מגיע אליה.

לסיכום
יראה תתאה, היא ההרגשה וההבנה כי הקב"ה הוא בעל הבית על העולם ויש להישמע להוראותיו. הבנה זו היא הבסיס לעבודת השם, היא ראשית העבודה. מבלעדיה כל העבודה היא חסרה, ולכן יש להשקיע זמן ויגיעה, לקנות אותה בנפשנו, ולאמן את עצמנו שתהיה בליבנו תמיד.
ההתבוננות העמוקה יותר בהתהוות העולם יש מאין כל רגע מחדש, תוליד בנו את רגש היראה עילאה.

הרב נדב כהן - אסנט צפת